לא הרבה מה שקרה בליל הבחירות הפתיע. התוצאות היו כצפוי. אבל היה חריג אחד.
בזמן שישבתי, מתישהו אחרי 01:30, באולפן BBC Radio 4 והגיבתי לתוצאות, הגיעה הידיעה שג'ון אשוורת' אמור לאבד את מושבו בלסטר דרום. מה שהוא המשיך לעשות. מועמד עצמאי, שהתמודד בעיקר בנושא פלסטין, הוציא את אחד הכוכבים המובילים בקמפיין הלייבור.
נראה שמעטים ראו את זה מגיע. נאמר לי שזמן קצר לאחר שרישי סונק כינה את הבחירות, הייתה דאגה מסוימת בקרב מארגני העבודה. אבל זה נסוג אז.
זה לא היה צריך. לא רק אשוורת הפסיד, אלא גם מספר עמיתים פחות ידועים אחרים. ודמויות מרכזיות אחרות – בעיקר ווס סטריטינג וג'ס פיליפס – היו די קרובים לתבוסה. שרת המשפטים החדשה שבנה מחמוד אמנם ניצחה, אבל הצבעתה ירדה בחצי.
וג'רמי קורבין, כמובן, זכה בכיסא שלו.
זה אינדיקציה, אם היה צורך בכך, שמשמעות הבחירות היא שתומכי ישראל נמצאים כעת בשטח פוליטי מסובך יותר.
סר קיר סטארמר שינה את מפלגת הלייבור. ואחת הדרכים שבהן הוא שינה את זה היא להתמודד בתקיפות עם אנטישמים שמאלנים קשוחים. אני מאמין שהוא היה כן בקשר לזה, אבל הוא גם יכול היה לראות שזה חיוני לניצחון הלייבור. כפי שאכן הוכח.
אבל זה לא אומר שהממשלה החדשה תהיה הידידה האמין של ישראל שהממשלה היוצאת הוכיחה שהיא. אפילו – וזה חשוב להבין – זה לא יהיה החבר האמין שטוני בלייר וגורדון בראון היו.
זכויות הפלסטינים הפכו למטרה מרכזית של השמאל, המצביעים המוסלמים (שחוששים מאוד בעניין גם אם מקורם בפקיסטן) הם חלק רציני מהקואליציה של הלייבור, וההנהגה תהיה מודאגת מאובדן מושבים וקולות.
יהיה גם מוקד זכויות אדם שיהפוך את תגובתם לנושאים לשונה מהשמרנים. זה בהחלט יהיה המקרה בנושאים כמו מכירת נשק. אבל ישפיע גם על עמדתם בנוגע לקמפיינים של חרם.
קשה יותר להתקשר עדיין תהיה תגובתם לקמפיין האגרסיבי בעזה. סביר להניח שהם אינסטינקטיביים נגד חוקים נוקשים בנושא מחאה שהטוריים העדיפו. אולם העובדה שפוליטיקאים מהלייבור הם לעתים קרובות מושא לתוקפנות כזו עשויה לסייע להם להבין את הבעיה. ואולי יוביל אותם להיות קשוחים יותר. אבל באותה מידה זה עלול להחליש את עמדתם בחשש המוטעה שזה עלול לפייס.
ביחד כל זה הופך את העמדה הפוליטית לקשה הרבה יותר לחזות. ולנווט. קח, למשל, את מינויו של ריצ'רד הרמר KC לתובע הכללי.
הרמר הוא יהודי מחויב, חבר בגני עלית, ובעל כל המחויבויות המשפחתיות והרגשיות הרגילות לישראל. עם זאת, הוא מתנגד בבירור ממדיניות ממשלת נתניהו, הביע חששות לגבי חוקיותה והתנגד לניסיונות להוציא חרמות מחוץ לחוק.
למרות שחשוב לציין שהוא תומך גם בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומבין את האופי המחריד של התקפת חמאס.
זה יהיה גם שגוי וגם טיפשי פוליטית פשוט לתקוף את הרמר כי הוא לא תמיד מסכים עם ישראל. וזה יהיה אבסורדי, למעשה גרוטסקי, להציע שהוא אנטישמי או יהודי "שונא את עצמו".
במקום זאת נצטרך לעסוק במשהו שלא באמת היינו צריכים לעשות קודם לכן. נצטרך לקיים דיון ציבורי ניואנסים בתוך הקהילה ועם הממשלה, שבו לא כל יהודי הזרם המרכזי נוקטים באותה עמדה. ובו אנו מקבלים שהממשלה תבקר, או אפילו תפעל נגד, את ישראל מבלי להתנגד לקיומה.
היחסים עם הממשלה ובתוך הקהילה פשוט יהפכו מסובכים ופחות אמינים. ראש הממשלה יצטרך לנהל מפלגה עם לא מעט חברי פרלמנט שיחסית לא סימפטיים לעניין הציוני.
נצטרך להתחיל תוכנית חינוך ושיח שלא היה ממש נחוץ קודם לכן. בסביבה החדשה יש הרבה למה לקוות. אבל לא נוכל לקבל שום דבר כמובן מאליו.