קלינטון ביילי, אקדמאי אמריקאי-ישראלי שמחקרו ותיעודו של המסורות העתיקות של השבטים הבדואים הנודדים במזרח התיכון סייעו לשמר תרבות הולכת ונעלמת לדורות הבאים, מת ב-5 בינואר בביתו בירושלים. הוא היה בן 88.
הסיבה הייתה אי ספיקת לב, אמר בנו מייקל.
יליד באפלו, ד"ר ביילי הקדיש כ-50 שנה לתיעוד השירה בעל פה, המשא ומתן, המשפטים, חוכמתם של הזקנים, חתונות, טקסים, פתגמים וסיפורים של שבטי דרום מדבר הנגב הישראלי וחצי האי סיני. כשהוא נסע בג'יפ למאהלים בדואים מדבריים, לפעמים הצטרף לנדידתם במשך שבועות על גב גמל, מצלמה ורשמקול ביד, הוא יצר תיעוד של תרבות לא כתובה ברובה.
המשימה הייתה דחופה, אמר, מכיוון שהחברה הבדואית, שאז לא ידעה קרוא וכתוב, הייתה על סף שינוי מהיר. גבולות מודרניים, הגבלות ממשלתיות ועיור החלו לפלוש לדרכים הנוודות שלהם, והופעת מכשירי רדיו טרנזיסטור, מכוניות וטלפונים ניידים שלחה את העולם המודרני לזרום פנימה.
"החלטתי לנסות ללכוד את התרבות הזו", ד"ר ביילי אמר בראיון בשנת 2021 לציון תרומת הארכיון שלו של 350 שעות של קלטת אודיו ושלל הדפסים ושקופיות ל- הספרייה הלאומית של ישראל. "כבר יכולתי לראות שזה מתחיל להיעלם."
הספרייה תיארה את האוסף שלו בהצהרה כ"אוצר של תרבות עתיקה המועברת בעל פה, כיום שאין לה תחליף, ואינה זמינה דרך הדורות הצעירים של הבדואים שגדלו חשופים למודרנה".
ד"ר ביילי היה נערץ על ידי בני שבט רבים, אשר מייחסים לו כבוד על שמירת המסורות העתיקות שלהם. דהם אל-עטאונה, מו"ל בדימוס מהעיירה הבדואית חורה שבנגב, אמר שד"ר ביילי עשה "עבודת קודש מאוד", במיוחד באיסוף שירה.
"זה שומר את זה לנצח", אמר. "אולי הילדים שלי ירצו לחזור להיסטוריה שלהם יום אחד. יש שיא עכשיו".
ד"ר ביילי גם פעל למען זכויות הבדואים שהיו כלואים בסכסוך קרקעות לא פתורה עם ממשלת ישראל מאז קום המדינה. למעטים הבדואים היו מסמכים או שטרות המעידים על בעלות על קרקע.
נראה כי חייו של ד"ר ביילי עוצבו במידה רבה על ידי סקרנותו ומפגשיו המטריפים.
נולד ב-24 באפריל 1936 בשם ארווין גלזר, הוא היה בנם הצעיר של בנימין ועדנה גלזר, מהגרים יהודים מרוסיה. בנג'מין גלייזר, איש עסקים מתוצרת עצמית, התחיל את דרכו עם משאבת דלק אחת ובסופו של דבר החזיק רשת של תחנות שירות בבפאלו.
בעת שירותו בצי האמריקני לאחר מלחמת קוריאה, ארווין גלייזר, בעודו על סיפונה, פגש ברב שהכיר לו את הספרות היהודית של מזרח אירופה. זה הוביל לפגישה בניו יורק עם אייזק בשביס זינגר, הסופר והיידישיסט היהודי-אמריקאי יליד פולין שזכה בפרס נובל לספרות.
לאחר שלמד פיסול בנורבגיה במשך שנה, חזר מר גלייזר לארצות הברית מתוך כוונה ללמוד יידיש בישיבה יוניברסיטי אך בסופו של דבר למד עברית בצפון מדינת ניו יורק. שם פגש את הישראלי הראשון שלו, חבר בחווה קהילתית או בקיבוץ. הוא עלה לישראל בשנת 1958, עשור לאחר קום המדינה היהודית.
בשנת 1959, הוא הכיר ולאחר מכן נישא למאיה אורדינן. נולדה בצ'רנוביץ, כיום חלק מאוקראינה, היא הגיעה לישראל בילדותה.
לאחר שסיים תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהה שנה בכפר ערבי בהרי הגליל, בצפון הארץ, לימד אנגלית ולמד ערבית בדיבור. הוא חזר לארצות הברית וקיבל דוקטורט בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קולומביה לפני שחזר לישראל ב-1967.
בשלב מסוים בשנות ה-60, הוא שינה את שמו לקלינטון ביילי, שנמשך מהצומת של רחוב קלינטון ושדרת ביילי בבאפלו, המקום שבו עמדה אחת מתחנות השירות של אביו. השינוי היה כהכנה לטיול לפקיסטן, אמר בנו מייקל, ככל הנראה כדי להימנע מלהישמע יהודי במדינה אסלאמית, אבל, הוא הוסיף, הסיבות האמיתיות מעולם לא היו ברורות. ד"ר ביילי נודע בישראל גם בשמו העברי יצחק, או בכינוי איציק.
מחוסר עבודה, והסתובב יום אחד בתל אביב ליד ביתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה המייסד של ישראל, נתקל ד"ר ביילי בפולה בן-גוריון, בת זוגו של המנהיג. הם התחילו לדבר, והיא הזמינה אותו לתה.
פגישה מקרית זו הובילה לידידות עם בן-גוריון, שהוכיחה את עצמה כמעצבת עבור ד"ר ביילי. מר בן-גוריון סייע לו להשיג עבודה בהוראת אנגלית באקדמיה בשדה בוקר, קיבוץ נידח בנגב. מאוחר יותר פרשו בני הזוג בן-גוריון לשדה בוקר, שם התגוררו בבקתה מרווחת אך ספרטנית משהו. ד"ר ביילי היה מצטרף לפעמים לפוליטיקאי המזדקן לטיולים הנמרצים שלו ברחבי הקיבוץ.
ביציאה לריצה לבדו, הוא היה נתקל ברועים בדואים ופותח שיחות. הם היו מזמינים אותו בחזרה לאוהליהם. הוא מצא את הסיפור שלהם – חיים במדבר שחזרו לימי טרום המקרא – מרתק. "זה היה סיפור של הישרדות 4,500 שנה אחורה", אמר.
לאחר מלחמת 1967, כשישראל שולטת בסיני המצרית, הוא השיג גישה לשבטים נידחים עוד יותר. הוא עבר לירושלים ב-1975.
בשנות ה-80, כיועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון הישראלי, ביקר ד"ר ביילי בדרום לבנון, שם כבשה ישראל אזור חיץ. הוא התמקד בבניית היחסים עם המוסלמים השיעים שם והמליץ לממשלת ישראל לעשות את אותו הדבר. אבל ישראל במקום זאת יישרה קו עם המיליציות הלבנוניות הנוצריות שהובילו את ממשלת לבנון באותה תקופה.
השותפות עם המיליציות הנוצריות הובילה לאחד הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה הישראלית, כאשר המדינה הייתה מעורבת במעשי הטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה שבוצעו על ידי המיליציה הפלנגית הנוצרית. בקרוב חיזבאללה, המיליציה הלבנונית השיעית הנתמכת על ידי איראן, יתגלה כאויב מר של ישראל.
ד"ר ביילי כתב ארבעה ספרים על שירה בדואית, פתגמים, משפטים ולאחרונה, "התרבות הבדואית בתנ"ך", שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת ייל בשנת 2018. הוא גם לימד פוליטיקה ותרבות בדואית במזרח התיכון במשך שנים רבות בטריניטי קולג' בשנת הרטפורד, קון.
בנוסף למייקל ביילי, הוא הותיר אחריו את אשתו ושלושת בניהם הנוספים, דניאל, בנימין ואריאל, ותשעה נכדים.
בשנת 2016, בגיל 80, ד"ר ביילי מצא סוג חדש של סלבריטי. הוא ראיין את חברו מר בן-גוריון במשך שלושה ימים ב-1968 בקולנוע, כשהוא מתעד אותו מדבר על חייו והקריירה שלו ועל הולדת מדינת היהודים. הסרט אבד אז במשך עשרות שנים ונשכח במידה רבה.
כאשר הוא התגלה מחדש במקרה – הסרט האילם בארכיון אחד בירושלים, הפסקול בארכיון אחר בנגב – הוא הפך לבסיס סרט תיעודי עטור שבחים משנת 2016, "בן-גוריון, אפילוג".
בראיון, שנערך חמש שנים לפני מותו, הציע מר בן-גוריון ניתוח גולמי ומהורהר בצורה יוצאת דופן של מפעל חייו. הסרט התיעודי פגע בישראל, שבה אנשים רבים השתוקקו למנהיגים צנועים יותר שהפגינו יותר מדינאות.
הפשטות של הבקתה של בן-גוריון בשדה בוקר הייתה "הצהרה", אמר אז ד"ר ביילי ל"ניו יורק טיימס" והוסיף: "אני לא חושב שבן-גוריון רצה את הטבות הכוח".
הפשטות של חיי המדבר משכה גם את ד"ר ביילי אל הבדואים. במאמץ להעביר את הדרכים הבדואיות לחברים שהיו רגילים לעולם חומרי יותר, הוא היה מספר מדי פעם את הסיפור של איך הוא הגיע במפתיע לבקר כמה בני שבט. הצעת אירוח הייתה חובה תרבותית, ולכן היו רוכשים מכאן קצת תה וביצים משם עד שיוכלו להציע לו ארוחה.
למרות שהיו להם מעט סחורות חומריות בעצמם, הגברים לא ראו בכך קושי. "בדואי היה מתעורר בבוקר בלי כלום," אמר ד"ר ביילי, "ויראה את עצמו בר מזל אם היה רוכש משהו לפני השינה".
