"אברהם מלמד, או ביינוש כפי שאנחנו מכנים אותו, היה ללא עוררין גדול השחיינים בישראל של שנות ה־60”, קובע בפסקנות משה גרטל, חברו לנבחרת השחייה ולימים איש הטלוויזיה הישראלית.
"הוא מאוד אהב את הסקיצה": בנו של דן תורן ז"ל ממשיך את דרכו באלבום חדש
כמו טיילור סוויפט: יוני בלוך הקליט מחדש את אלבום הבכורה שלו
“מה עשה אותו כל כך גדול? ביינוש היה סוג של קטן קומה עם רגליים חזקות, בדיוק מה שצריך בסגנון הפרפר”. מאז שקבע מלמד את שיאיו קמו כאן שחיינים מהירים ממנו, אבל בעוד שרובם נשכחו, הוא נותר בתודעת חובבי הספורט כמר אלגנט של הבריכה.
אם מי מכם מתגעגע אליו, השחיין הישראלי הראשון שירד מדקה במשחה ל־100 מטר פרפר ומחפש אותו, עליו להרחיק עד עיירה בחוף המזרחי של ארצות הברית, שם הטיל קיבוצניק העבר עוגן.
למעלה מיובל שנים מאז שראיינתי לראשונה את מלמד, אני שב ומראיין אותו, מי שייצג אותנו באולימפיאדות טוקיו ומקסיקו ולאחר מכן ניצל בנס מהתקפת המחבלים באולימפיאדת מינכן: “אני שמח לשוב ולהיזכר בשתי האולימפיאדות שבהן ייצגתי את המדינה, אבל לאחר כל השנים שעברו, חוץ מהזיכרון, זה כבר לא משנה לי הרבה”.
“ביינוש, כמוני יליד ה־29 במאי אך מבוגר ממני בשנתיים בדיוק, ואני גדלנו בקיבוץ רמת יוחנן, משם הוא זכור לי כילד חברותי וחכם”, מעיד גרטל. “לימים למדנו במכללת מערב וירג’יניה. בעוד שאני חזרתי משם ארצה, הוא נשאר עד היום בארצות הברית, שם מצא את עתידו, אך בארץ הוא זכור לטוב גם הודות לשיטות האימון שפיתח”.
משיחה טרנס־אטלנטית עם מלמד עולה כי לא היה חסר הרבה לכך שיוחמצו כישוריו הספורטיביים. “זה לא בא לי באופן טבעי בהיותי הילד הכי חלש בכיתה, שהיה נתון להתקפי אסתמה קשים”, הוא מעיד.
“מי שבכל זאת לימד אותי בגיל 8 לשחות היה אחי הגדול מיכאל. אם תוך זמן קצר יכולתי לחצות את הבריכה, הרי זה מתוך רצון לא לאכזב אותו. אם ממנו קיבלתי את יסודות השחייה, הרי הגעתי לאן שהגעתי בספורט הודות ליוסף טלקי – יוז’ו – מכפר המכבי, הסמוך לקיבוצי, שאימן את שחייני הפועל גוש זבולון.
בהמרצתו של אחי ניגשתי ליוז’ו וביקשתי שיצרף אותי לקבוצת השחיינים שלו. בעודו צורח על החבר’ה 'יותר מהר! יותר מהר!’ ומתעלם מנוכחותי כאילו הייתי איזה מטרד ילדותי, קיבלתי ממנו זימון לאימון למחרת. באתי – ילד חולני, שבקושי רץ בקצב צב מסביב לבריכה – ונהייתי מה שנהייתי”.
השחייה נהייתה כל עולמך?
“לא ‘כל’. אנחנו, ילדי הקיבוץ, היינו מועסקים בחקלאות אחרי הלימודים. למרות הסירחון, מאוד אהבתי את העבודה בדיר עם הכבשים. הייתה לי יד טובה לחליבה. חלבתי מהר מאוד ועודני זוכר את המכנסיים הקרושים מחלב כבשים. למרות מחאות המחנך שלנו, הייתי בעיקר שחיין ודירניק ולא כל כך תלמיד”.
“נשמע כמו מתיחה”
מלמד הצעיר לא הסתפק באימוניו היסודיים של טלקי. “על החולשות בבריכה פיציתי במשטר אימונים משלי מחוץ למים”, הוא מציין. “הרגלתי את עצמי להתחיל את היום עם אימון נוסף בשש בבוקר בזמן שחבריי לכיתה היו עדיין מתחת לשמיכה במיטה”.
התוצאות לא איחרו לבוא. כבר באליפות ישראל שנערכה בסתיו 62’ בבריכת בת גלים בחיפה, גרף מלמד בן ה־18 שלוש מדליות זהב במשחים שבהם גם שבר את השיאים הלאומיים וכעבור שנתיים דורג במקום ה־23 במשחה 200 מטר פרפר באולימפיאדת טוקיו.
חוויה מרגשת אחרת זומנה לו במכבייה השביעית, ב־65’, שבה התמודד לראשונה עם אגדת השחייה מארק ספיץ. “ספיץ שחה כה מהר, שהיה
צורך במשקפת כדי לראות את הרגליים שלו”, מעיר ביינוש בהומור. אגב, מסתבר שהוא לא נהיה חברו של השחיין המהיר בתבל. “הוא לא זכור לי כטיפוס חברותי במיוחד ולא התאמץ להתחבר איתנו”, הוא עוקץ.
באולימפיאדת מקסיקו, ב־68’, הוא נחל אכזבה כשדורג תשיעי במשחה ל־100 מטר פרפר ועד היום הוא איננו סולח לשופטים, שלטענתו מנעו ממנו להיות בגמר. עוד יותר מלמד איננו סולח לקברניטי הספורט שלא כללו אותו בנבחרת לאולימפיאדת מינכן, “למרות שהייתי בכושר מעולה ועברתי את המינימום. הם פסלו אותי בתואנה שאיחרתי בארבע שעות להגיש את התוצאה”, הוא מוחה.
אך לא אלמן ישראל. מלמד הגיע למינכן בדלת האחורית על תקן כתב "ידיעות אחרונות" לענייני שחייה בנוסף למינויו כמאמן האישי, כביכול, של השחיינית שלומית ניר, והיה עליו להתפלח לכפר האולימפי, שם שוכן “דרך הדלת האחורית” בחדר אחד עם ההלך שאול לדני, חברו למשלחת לאולימפיאדת מקסיקו.
“התעוררתי בסביבות חמש בבוקר מכמה צרורות של תת־מקלעים שנשמעו כמו קפצונים”, הוא משחזר. “לאחר שנשמעו קצת צעקות, חזר השקט. התהפכתי לצד השני, אבל לא הצלחתי להירדם חזרה. חשבתי שאולי שכנינו הארגנטינים חוגגים לקראת סוף האולימפיאדה.
השחר החל להפציע. זליג שטרוך, מקלעי הנבחרת, ירד לחדרנו מהקומה השנייה ועם חיוך ביישני סיפר לי משהו שנשמע כמו מתיחה, אבל הרי גם מעורער בנפשו לא היה בוחר שעה כזאת למתיחות. שמועות הילכו בדבר יחידת עילית שנשלחה מישראל כדי לטפל במצב, אבל הן דעכו במהרה.
בסביבות תשע בערב נשמע רעש של מסוקים, שאיתם קיוו החוטפים להסתלק עם בני הערובה. הגרמנים ביצעו ניסיון עילג להתגבר, אך איש מהחטופים לא שרד. מראה הספורטאים הישראלים מובלים אזוקים לגורלם בידי טרוריסטים על אדמת גרמניה נחרת בזיכרוני כחלום בלהות שחוזר ומענה אותי”.
ואחרי מינכן?
“חזרתי לארצות הברית והמשכתי בלימודי מחשב עם שחייה תוך דגש על מדע הביצוע הגופני. אני נשוי לווילו, אישה נפלאה ממוצא קוריאני. חי חיים בריאים – כמעט טבעוני ושוחה אחרי הצהריים במועדון ספורט קרוב למגוריי. ביטוי אמנותי אני מוצא בתחביב הצילום עם משחקי אור וצבע של השתקפויות שונות, בעיקר במים. למה מים? לאלוהים פתרונים”.
יש לך דור המשך בשחייה?
“אכן, גבי, בתי מנישואיי הראשונים, ממשיכה מעשי אבות. היא שחיינית ובדרכה לדוקטורט במתמטיקה באוניברסיטה של קונטיקט”.
ולבסוף?
“אם היית שואל אותי אם הייתי חוזר שנית על המסלול שעברתי, הייתי משיב בחיוב מוחלט”.
