גאווה ישראלית: ישראל זכתה היום (חמישי) בשתי מדליות בג'ודו באולימפיאדה בפריז. הג'ודוקא ענבר לניר המתמודדת במשקל עד 78 ק"ג העפילה לגמר לאחר ניצחון מהיר על יריבתה הגרמנית, זכתה במקום השני והפכה לראשונה שזוכה במדליית כסף בענף הג'ודו מאז יעל ארד ב-1992. מעט לפני כן זכה פיטר פלצ'יק בקרב על הארד לאחר שניצח בבית הניחומים. מיד לאחר הניצחון, הוא חגג בדמעות יחד עם מאמנו אורן סמג'ה, ששכל את בנו עומר ז"ל בלחימה ברצועת עזה.
התרגשות רבה שררה בבית משפחת לניר, עם זכייתה של ענבר במדליית כסף אולימפית. עשרות בני משפחה וחברים התאספו בבית המשפחה ביהוד, וצפו בהתרגשות בקרבות המכריעים. לאחר זכייתה במדליית הכסף, כולם המתינו בהתרגשות לטקס חלוקת המדליות, וכאשר הוענקה מדלית הכסף ללניר, באופן ספונטני עשרות הנוכחים המאושרים קמו על רגליהם והחלו לשיר את "התקווה" .
משפחתה של ענבר לניר ברגע הזכייה (צילום :באדיבות הוועד האולימפי בישראל)
לאחר זכייתו במדליית הארד אמר פיטר פלצ'יק בדמעות: "אני לא יכול לתאר במילים בכלל את התחושות שעוברות עליי".
רעייתו של פלצ'יק אמרה בהתרגשות עם סיום הקרב: "זה נורא קשה כי אני באמת יודעת שהוא יכול, שזה מגיע לו, זה הכי שלו. יש לי בלקאאוט, לא יודעת מה קרה פה עכשיו. לראות אותו בוכה זה מטורף. הוא לא מתרגש בקלות, הוא תמיד עצור, הוא שומר על עצמו. תמיד שומר על פאסון גם אם קשה וכואב לו הוא לא יגיד כלום ועכשיו לראות אותו מתרגש ומגיע לדמעות…".
משפחתו של פיטר פלצ'יק (צילום :אהרל'ה ויסברג)
"אני חושב שהמדינה חווה פה את יחסי הציבור הכי טובים – אנחנו אוהבים, מכבדים, יודעים להעריך, לא מחרימים. פיטר עשה עבודה מצוינת, הכל היה בצורה מקצועית. ברגע שקיבלתי אישור הגעה במהלך ה'שבעה' ידעתי שאהיה פה. הכנתי את עצמי לאט לאט איך לעשות את זה. נדהמתי לראות את הדגלים – מדינת ישראל באה לתת לנו גב. מאמין שהיום הזה ישנה דרך בצורה ובחשיבה בהרבה מאוד מובנים".
"היה לי כאן מאוד קשה, התפרקתי בחדר, הרבה בכי", אמר סמדג'ה ל"חדשות 12". "באנו לעשות טוב למדינת ישראל, לזכות במדליות, הספורטאים פה הבינו את המשמעות. אחרי האירוע שחוויתי עם נפילת הבן אם היא מאפשרת לי להגיע לפה כמאמן… ידעתי מה המשמעות של זה מבחינתי".
"הייתה לנו שיחה משפחתית שאותה ביקשתי לנהל", סיפר. "ישבנו ליאת והילדים רום ורותם וביקשתי לשמוע את דעתם. שלושתם אמרו מיד שהם רוצים שאטוס. שלא אוותר. הם נתנו לי את ברכת הדרך. בסוף גם הספורטאים הם הילדים שלי. כולם. וזה גם לא משנה אם הם כבר פרשו. אורי ששון הוא לא כמו בן שלי? אפילו מהבנות יש כאלה שאני מרגיש כלפיהן כמו אבא, אפילו שאני לא מאמן ישיר שלהן".
"נעזרתי בפסיכולוגים ואנשי מקצוע, אני רוצה להיות שם כמו אורן שהיה לפני האסון, מלא באנרגיות בשבילם", אמר. "לא רוצה רק כדי להיות נוכח – רוצה לטוס ולתת את הכל בשבילם. להיות שם בפריז בשבילם עד הסוף. זה חשוב להם מאוד. הם כל הזמן אומרים לי. אז המשפחה נתנה אור ירוק. ליאת קצת נלחצה מהמחשבה שמישהו ירצה לפגוע בי שם דווקא כי הבן שלי חייל ונפל בצבא. היא ביקשה מהוועד האולימפי ומאיגוד הג'ודו שתהיה עליי יותר אבטחה שם בגלל כל השיוך והייחוס לבן חייל שנפל".
