דיר אל-בלח, עזה – בשבת בבוקר עמדה ועד אבו זהר ברחוב הומה אדם באל-מוואסי בדרום רצועת עזה, בניסיון למצוא עגלת חמור, מיניבוס או תחבורה אחרת כדי שתוכל לצאת לעבודה.
העיתונאי בן ה-30 עובד מאוהל תקשורת במתחם הרפואי נאצר בחאן יונס ונוסעת מזרחה ממחנה אוהלים באל-מאוואסי. היא מתגוררת שם עם הוריה וארבעת אחיה, שנעקרו שמונה פעמים מאז שהוציאה ישראל לראשונה צו פינוי זמן קצר לאחר תחילת המלחמה בעזה ב-7 באוקטובר.
באותו בוקר היא צפתה באביה יוצא לעבודה ואחיה הלכו לאסוף מים ולקנות מצרכים. זה היה בסביבות השעה 10:00 כשהיא עמדה בחלק תוסס של המחנה לעקורים, עם ספקים, נקודות מילוי מים ומטבח קהילתי שחילק אוכל לילדים שעמדו בתור כדי לאסוף ארוחות חינם.
"פתאום הטיל הראשון פגע ואז השני. מצאתי את עצמי עף ונוחת במרחק קצר משם. השמיים הלבינו מאבק. הטיל השלישי. התחלתי לרוץ ולצרוח, 'אחים שלי, אחים שלי!'” היא סיפרה, נחנקת כשדיברה בוואטסאפ.
"ישראל לא רק הכריחה אותנו לגור באוהלים שאינם מתאימים לחיי אדם, אלא גם רדפה אחרינו לכאן עם פצצות וטילים", אמרה.
"בדקתי את הגוף שלי בזמן שרצתי"
ועד מספרת שהיא התחילה לרוץ ולחפש את אחיה. "בדקתי את גופי בזמן שרצתי – 'האם העיניים שלי במקומן? הראש שלי בסדר? הרגליים שלי, הידיים שלי, הפנים שלי?'” היא נזכרה כשחשבה.
"התרוצצתי מסביב, מוקפת בגופות, בדם, סירים (פזורים) של (הילדים) שעמדו בתור במטבח האוכל, וליטרים של מים", אמרה.
"ראיתי אנשים נושאים צעיר עם רגל מרוסקת, ועוד צעיר רץ מאחוריהם עם רגל קטועה, צורח, 'מצאתי את הרגל שלו'", אמרה בשקט, בשלב מסוים בוכה כשהיא נזכרה בפיגוע.
"ראיתי אישה בהריון שוכבת על הקרקע, מדממת בין רגליה, ליד ילד פצוע שהיד שלו נעלמה".
סביבה אנשים החלו לרוץ לעבר האזור שנפגע כדי לעזור. היא נזכרת באמהות שהגיעו, צורחות ומחפשות את ילדיהן. "כל אמא יודעת שהילד שלה יהיה כאן כי זה המקום שבו אנחנו ממלאים מים, מקבלים אוכל או מחייבים כרטיסי אינטרנט", אמרה. "האזור הזה הוא לב החיים במוואסי חאן יונס."
בתוך הכאוס, וואאד מצאה את אחיה, ורצה אליהם, מחבקת אותם. הם היו מכוסים באבק אך ללא פגע.
התקיפה של ישראל בשבת – באזור שהוגדר כ"אזור בטוח" על ידי הצבא הישראלי ובו מסתתרים אלפי עקורים פלסטינים – הרג לפחות 90 בני אדם ופצעו 300 נוספים, לפי משרד הבריאות של עזה. מטוסי קרב ישראליים תקפו אוהלים ואזור זיקוק מים.
וואאד אומרת שאולי שרדה את ההתקפה, אבל היא בהלם. "בכל פעם שאני חושב על מה שקרה, פרצתי בבכי".
ועד אומרת שהיא עדיין לא מאמינה שבתיהם הותקפו ואומרת שרבים במחנה חושבים לעבור למקום אחר. "(אבל) כאן נשארת השאלה: 'לאן אנחנו יכולים ללכת?'", היא שאלה.
"הישרדות כאן היא עניין של מזל"
באדי דאאור, בן 36, מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו באל-מוואסי. "בדיוק סיימנו את ארוחת הבוקר והתכוננו ליום", הוא נזכר בבוקר הפיגוע ב-13 ביולי.
לפתע פגעו באזור פיצוצים עצומים. "לא הבנתי מה קורה. אשתי ואני צרחנו וצעקנו על הילדים שלנו. לא יכולנו לראות שום דבר מבעד לאבק".
"תימרות האש היו במרחק של רק 50 מטרים (165 רגל) משם", הוא נזכר. "האוהל שלי נהרס, וכמה אוהלים סמוכים הוצתו".
באדי זוכר שגרר את ילדו הצעיר מהאוהל ורץ עם אשתו על פני אוהלים אחרים, בחיפוש אחר ביטחון. "כולם צרחו. קולות ההפצצה היו איומים".
כשהם הגיעו ליד אזור שנפגע, באדי' היה המום ממה שראה. "דם היה בכל מקום, פיסות של גופות היו על הקרקע, ילדים מכוסים בדם", הוא נזכר בקול שקט.
"ראיתי אנשים שנקברו חיים מתחת לחול בגלל עוצמת ההפצצה. אנשים התאספו כדי לחלץ אותם. חלקם היו בחיים, חלקם נהרגו או נפצעו".
הוא חיפש בטירוף אחר שלושת ילדיו הנוספים שהיו בחוץ כשהפיגועים אירעו.
"ראיתי אמהות ואבות רבים רצים וצורחים נואשות למען ילדיהם האבודים. רבים מהם מצאו את ילדיהם מרוסקים לרסיסים בהתקפה. הם עמדו לאבד את שפיותם", הוסיף.
הוקל לו לגלות שהילדים הנותרים שלו בטוחים ואז, כשהיה קצת יותר רגוע, הבחין ביידי ברגלו נפגעה קלות ולכן הוא פנה לבית החולים לקבלת טיפול.
באדי הגיע למתחם הרפואי נאצר, בית החולים השני בגודלו בעזה, שבקושי חזר לשירות לאחר שהתקפות קרקע ואוויר של הצבא הישראלי הפכו אותו לבלתי פעיל.
"השכן שלי באוהל הבא נפצע מאחור, ואז הוא גילה שבתו הקטנה נהרגה והשניה נפצעה באופן נפרד בעמוד השדרה שלה", אמר.
באדי' ניסה לנחם ולעזור לשכנו.
"הוא ישב בתוך האוהל שלו, במרחק שני מטרים ממני, אבל הרסיסים חדרו לאוהל שלו, לא שלי", הסביר בעודו יושב באוהל של משפחתו שהופל בפיגועים וכעת הוקם שוב.
"הישרדות כאן היא עניין של מזל. כל אחד מאיתנו מחכה לתורו ברצח העם המתמשך הזה", אמר ביידי.
"הפצצת אוהלים שבהם הצטופפו אלפי עקורים בכמה טילים כבדים? איך ישראל מצדיקה את הפעולה הזו?"
באדי' הגיע לחאן יונס מהעיר עזה שבצפון בעקבות פקודות פינוי ישראליות, נע מספר פעמים לפני שהסתיים באל-מוואסי.
"ישראל טענה שהאזור הזה בטוח, אבל הוא היה ממוקד שוב ושוב", אמר. "אזורים בטוחים בעזה הם שקר בלבד. אין מקום בטוח כאן."
התקפות אל-מוואסי ב-13 ביולי שבהן ישראל אמרה כי היא מכוונת למנהיג חמאס מוחמד דייף היו נידונה על ידי האו"ם ומנהיגים ברחבי המזרח התיכון.
התקפה על בית הספר נוסייראט
יום אחד לאחר פיגועי אל-מאוואסי, כוחות ישראליים פגע בבית הספר באבו אוריבאן המנוהל על ידי האו"ם במחנה הפליטים נוסייראת במרכז עזה. בתקיפה נהרגו לפחות 17 בני אדם וכ-80 נפצעו. רוב הקורבנות היו נשים וילדים, אמרו ההגנה האזרחית הפלסטינית.
זה היה ה בית ספר חמישי שישראל היכתה בשמונה ימים.
"זה היה בצהריים", סיפרה אום מוחמד אל-חסנאת, בת 54, המתגוררת עם משפחתה בת שמונה נפשות בשתי כיתות עם משפחות נוספות.
"ישבנו כרגיל בכיתה סמוכה. היו נשים מבשלות והחלטתי להירגע קצת. לפתע פגעו שני טילים. ראינו אבנים נופלות עלינו ומתפזרות לכל עבר".
אל-חסנאת תיארה שברי טילים מנפצים את הכיתה בה היא למדה, ולכדו כמה אנשים שצרחו מתחת להריסות.
"הסצנה הייתה מפחידה. ילדים היו מבותרים. היה דם בכל מקום. הריסות נפלו ישירות על אוהלי העקורים באמצע בית החולים", נזכרה אל-חסנת ונראתה מבוהלת כשהיא ישבה בחצר מול החלק של בית הספר שנפגע.
אל-חסנת נפצעה קל בראשה ובידה, אך בת דודתה נהרגה ובנה ובעלה של בת דודתה נפצעו קשה.
"אנחנו מאוד עייפים. נעקתי מצפון לדרום, ובדרום הפציצו אותנו ועקרו אותנו עשרות פעמים", אמרה.
"בכל יום יש טבח, כל יום יש התמקדות בבתי ספר ואוהלים, והקורבנות הם עקורים, ילדים ונשים?
"לאן אנחנו יכולים ללכת? מתי העולם יפעל?"
