בבוקר ה-5 באפריל 2010, גבר גבוה ורזה עם הלם שיער כסוף ניגש אל דוכן במועדון העיתונאים הלאומי בוושינגטון הבירה. הוא הפעיל אתר חדשות לא ברור מאיסלנד במשך ארבע שנים, מנסים ולא מצליחים למצוא סקופ שיצית את העולם. רבים מ-40 העיתונאים בערך (כולל אני) שהופיעו בקושי שמעו עליו.
ובכל זאת, היה קשה להתעלם מהמגרש שלו. שלושה ימים קודם לכן, קיבלנו אימייל המבטיח "סרטון מסווג שלא נראה בעבר" עם "הוכחה דרמטית ועובדות חדשות".
אבל אפילו טיפת ההייפ הזה אולי יכלה להפחית את מה שקרה אחרי שהאיש, ג'וליאן אסאנג', לחץ על play. אופי ההוכחה – הנפח והפירוט של הראיות הדיגיטליות, יחד עם המסלולים דרכם הם מתגלים – עמדו להשתנות.
לפני כן, מידע שדלף ממקורבים לציבור היה מוקף במידה רבה במגבלות הנייר. בשנת 1969, לקח לדניאל אלסברג לילה שלם לצלם בחשאי מחקר סודי על מלחמת וייטנאם שנודע כ"ניירות הפנטגון".
כעת, אלפי מסמכים כאלה – יחד עם תמונות, סרטונים, גיליונות אלקטרוניים, סליל דואר אלקטרוני, קוד מקור ויומני צ'אט – יכלו להיגרר למקל USB ולהעביר אותם לכל רחבי העולם תוך שניות. מצא מקורב עם מספיק גישה או האקר עם מספיק כישרון וכל מערכת אבטחה עלולה להישבר. מקורות עלולים להיות מעורפלים. כל מה שהיה חסר היה מתווך – מוציא לאור שיכול היה למצוא דליפות, לפרסם את הדברים ואז להתגבר על החום לאחר עלייתו לאוויר.
לסרטון של מר אסאנג' היה כותרת מעוררת התלהבות, "רצח בטחונות." זה התחיל עם תמונת סטילס של בן אוחז בתמונה של אביו המת, נהג של סוכנות הידיעות רויטרס, ואחריו דלפו צילומים מתקיפה אווירית ב-2007, המראה מסוק אמריקאי יורה והורג צלם ונהג של רויטרס ברחוב בבגדד.
נשמע קולו המושך של חייל אמריקאי שהתייחס לאדם במרחק של מאות מטרים למטה – אחד מעובדי רויטרס שנהרג בהתקפה – עם חומר נפץ. ה נראה שהסרטון סותר דיווח שמסר דובר הפנטגון, שטען שהתקיפה האווירית הייתה חלק מ"פעולות לחימה נגד כוח עוין". בתוך שעות, הסיפור נאסף על ידי אל ג'זירה, MSNBC והניו יורק טיימס.
מה שבאה לאחר מכן הייתה שרשרת של גילויים סיסמיים, חלקם מאת האתר של מר אסאנג', ויקיליקס, חלקם מאת מקורות אחרים. זה נמשך עד היום: שלל כבלים של משרד החוץ שפורסם על ידי ויקיליקס בשיתוף עם הזמנים (2010-11), הגילויים של אדוארד סנודן מהסוכנות לביטחון לאומי (2013), הפריצה של Sony Pictures (2014), ה-Drone Papers (2015), מסמכי פנמה (2016), מיילים פרוצים של הוועדה הלאומית הדמוקרטית (2016) , פרטים על תוכניות סייבר פוגעניות בארה"ב (2017), המחשב הנייד של האנטר ביידן (2020) ו-Facebook Files (2021), אם להזכיר כמה.
במבט לאחור, קל לראות במר אסאנג' את אבי המהפכה הדיגיטלית בהדלפה. בזמנו, הוא היה משהו קרוב יותר לאמרגן מוכשר, כזה שהצליח למקם את עצמו במרכזם של כמה זרמים שהתחילו להתכנס סביב תחילת המילניום.
"בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, אנשים פרצו למערכות והם לקחו מסמכים, אבל ההאקרים האלה לא נטו אידיאולוגית לפרוץ ולהדליף", אמרה גבריאלה קולמן, פרופסור לאנתרופולוגיה בהרווארד, שספרה החדש, "נשק של הגיק", יכלול שני פרקים על ההיסטוריה של פריצה והדלפה.
מר אסאנג' היה הראשון שהבין כיצד להביא את פירותיו לקהלים הגדולים שאליהם מגיעים התקשורת החדשותית המסורתית. גם כשהסאגה המשפטית שלו מגיעה לסיומה עם שלו הודאה באשמה ובחזרה לאוסטרליה, ברור שהמורשת הגדולה יותר שלו – המיזוג הפכפך של שיטות פריצה והדלפה אסורות עם הישג ידם ואמינותם של מוציאים לאור בארה"ב מבוססים – עדיין מתפתחת.
ביום רביעי, מר אסאנג' הודה באשמה בקשירת קשר עם אחד ממקורותיו, צ'לסי מאנינג, להשיג ולפרסם סודות ממשלתיים תוך הפרה של חוק הריגול. בן ויזנר, שמוביל את פרויקט חופש הביטוי, הפרטיות והטכנולוגיה באיגוד החירויות האזרחיות האמריקאי, אמר שלהרשעה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת.
"זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית המודרנית שבה ראינו פרסום של מידע אמיתי מופלל", אמר מר ויזנר. "זה שלא קרה קודם לכן לא היה בהכרח בגלל החוק. זה כנראה היה בגלל מנהג. המנהג הזה היה תלוי במערכת היחסים בין התקשורת לממשלה, בהבנה שאולי יש להם רעיונות שונים לגבי האינטרס הציבורי, לשניהם הייתה תחושה אמריקאית ביסודה של מהו האינטרס הציבורי. ואז ויקיליקס מגיע. השקפתם היא שהאימפריאליזם האמריקאי הוא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. זו ראייה של האינטרס הציבורי השונה בתכלית ממדינת ארה"ב, וזה מפעיל לחץ על הקונצנזוס הישן".
ברמה הבסיסית, פעילותו של מר אסאנג' דומה במידה רבה לפעילות של התקשורת החדשותית המסורתית. הוא אסף ופרסם מידע אותנטי וראוי לחדשות. אולם מטרותיו היו שונות.
במקום לטעון לנייטרליות או אובייקטיביות, מר אסאנג' סגנון את עצמו כלוחם, מושבע לשקיפות רדיקלית. הוא סירב לקבל שאפילו ממשלות דמוקרטיות דורשות מידה מסוימת של סודיות כדי לתפקד. במקום זאת, הוא ביקש, כדבריו, "לשנות את התנהגות המשטר" על ידי הפיכת הסודיות עצמה לבלתי נסבלת. במקומו יתעורר "הרצון של העם לאמת, לאהבה ולמימוש עצמי".
זה היה חזון אוטופי, יותר תירוץ מאשר ויכוח. אחת הסתירות בתיק הפלילי של מר אסאנג' היא כמה החופש שלו היה תלוי בדיוק על סוג ההתמודדויות הדיפלומטיות בחדר האחורי שהוא בילה שנים כדי ללעוג ולחשוף.
כמנהל המודיעין הלאומי תחת הנשיא ברק אובמה, ג'יימס ר' קלפר ג'וניור התמודד עם ההשלכות של פרקי פריצה והדלפה רבים. בראיון באימייל, הוא דחה את הרעיון שהחשיפות של מר אסאנג' שינו את דעתו של מישהו לגבי המוסר של מנגנון הביון האמריקני. במקום זאת, אמר, ויקיליקס רק שימשה לחזק את הדעות הקיימות מראש של הפלג שכבר האמין שסוכנויות הריגול האמריקאיות הן "רשעות".
"אני לא חושב שזה הזיז את המחט לכאן או לכאן," אמר.
ובכל זאת, אמרה גב' קולמן, ההיסטוריה של ההדלפה עדיין נכתבת, בין השאר על ידי ארגונים כמו הכחשת סודות מבוזרת ו XnetLeaks. כמו ויקיליקס, אתרים אלה מבקשים ומפרסמים הדלפות דיגיטליות בנפח גבוה. אבל יש להם סטנדרטים גבוהים יותר בכל הנוגע לעיבוד מידע ובדיקת מקורות.
באשר למר אסאנג', הוא "עסק בניסוי נועז מאוד", אמרה גב' קולמן. "לניסויים יהיו הצלחות וכישלונות. אבל היית צריך מישהו שיהיה נועז וילך על זה".
