למרות הטענות הבלתי פוסקות של ממשלת ארה"ב כי היא פועלת להבטחת הפסקת אש, רצח העם שהתחולל בעזה בשנה האחרונה היה מאמץ משותף אמריקאי-ישראלי. ישראל לא תוכל להפעיל שום דבר שמתקרב למידת האלימות שיש לה על העם הפלסטיני ללא נשק אמריקאי, מודיעין וכיסוי פוליטי.
כדי להמשיך במדיניות זו, ממשלת ארה"ב הייתה זקוקה למסה קריטית של האוכלוסייה האמריקאית שתתמוך או תצטרף למדיניות שלה לעבוד עם ישראל להשמדת הפלסטינים. כדי לקיים אותה, ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן אימץ נרטיב פרו-ישראלי נחרץ וביקש להצדיק את הפעולות הישראליות ואת פעולותיה על ידי ציטוט של "זכותה של ישראל להגנה עצמית".
גם קולות משפיעים בתקשורת האמריקנית תרמו ליצירת התנאים האידיאולוגיים הדרושים לקבלה ציבורית לזוועות ישראליות המאפשרות ארה"ב. הם, יחד עם ממשל ביידן, אחראים חלקית לרצח העם בעזה.
בשנת 2003, בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) פרסם את ההרשעה הראשונה אי פעם בגין הסתה לרצח עם, והגיע למסקנה כי "הנזק הג'נוסייד שנגרם על ידי תוכניות (Radio Télévision Libre des Milles Collines)" במהלך רצח העם ברואנדה ב-1994. הסתה לרצח עם היא "אינכואטית", כלומר פשע המקדם ביצוע של פשע אחד תוך שהוא גם עבירה עצמה.
מבחינת ה-ICTR, הוכחה שמישהו ביצע הסתה לרצח עם לא מחייבת בהכרח להראות שהנאום שלו הוביל ישירות אדם לבצע מעשי רצח עם. אצל מלומד אחד נוֹףכדי שרצח עם יתרחש, יש ליצור אקלים שיאפשר ביצוע פשעים כאלה.
אפשר לחשוב על פרשנות שהופיעה בניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט ווול סטריט ג'ורנל במונחים אלה. השופטים בעיתונים אלה עסקו בצורה של הסתה לרצח עם, אם כי ברורה משום שהאמריקאים לא צריכים ללכת לפלסטין ולהרוג אנשים כדי לתרום לרצח העם; הם רק צריכים להסכים להשתתפות ממשלתם.
חוק הדיבור הזוועתי של גרגורי ס גורדון: יסוד, פיצול, פריון מציע גישות מעוררות מחשבה להסתה לרצח עם ולצורות אחרות של דברי שטנה. יישום טיעוניו על סיקור תקשורתי אמריקני של פלסטין-ישראל לאחר 7 באוקטובר 2023 מצביע על כך שחלק גדול ממנו מסתכם ברצח עם. גורדון, חוקר משפטי בינלאומי ותובע לשעבר ב-ICTR, טוען שדמוניזציה היא סוג של הסתה. מנהג זה, הוא כותב, מתמקד ב"שטים, רשעים ודמויות נבזיות אחרות".
א לְחַבֵּר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" באוקטובר האחרון עסק בדיוק בזה. "אם עזה היא הכלא הפתוח שכל כך הרבה ממבקרי ישראל טוענים, זה לא בגלל שהישראלים הם אכזריים בצורה קפריזית אלא בגלל שיותר מדי מתושביה מהווים סיכון מוות", נטען במאמר. כאן מספר רב של פלסטינים בעזה מלוהקים כפושעים קטלניים הראויים לעונש קולקטיבי. באותו אופן, וול סטריט ג'ורנל מ-7 באוקטובר מאמר מערכת אמר לנו שישראל נמצאת ב"שכונה קשה".
וושינגטון פוסט עורך דין שפורסם כמה ימים לאחר מכן טען שישראל היא חלק מ"קרב נגד הברבריות". באחרת לְחַבֵּרתהה בעל טור האם "ייתכן שאין טעם ליישם היגיון פוליטי על הזוועות שחוללו הקנאים הדתיים המילנאריים של דאעש או חמאס. הם מונעים על ידי ציווי דתי לשחוט 'כופרים' ו'כופרים', ללא קשר להשלכות".
א לְחַבֵּר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" בנובמבר הציע ניסוח דומה, שתיאר את חמאס כ"כת מוות טרוריסטית". אפיון חמאס בצורה מטעה ופשטנית מדי – לא משנה להשמיץ פלסטינים בבית המשפט – כפראים אטאוויסטים מעבירים את המסר שהם ברברים לא רציונליים ויש לרסק אותם, לא משנה מה המחיר.
לדברי גורדון, ניסיון לשכנע קהל שמעשי זוועה מתמשכים מוצדקים מבחינה מוסרית הוא סוג נוסף של הסתה, כזה שנפוצה בסיקור הרצועה. קל לזהות את הכיוון אליו הולכת המדיניות הישראלית כבר ב-13 באוקטובר בשנה שעברה, כאשר רז סגל, פרופסור למחקרי שואה ורצח עם, כתב כי ישראל ביצעה "מתקפה ג'נוסיידית על עזה (שהיא) די מפורשת, גלויה, וללא בושה".
למרות זאת, שלושה שבועות לתוך המתקפה הישראלית, א לְחַבֵּר שפורסם ב"וושינגטון פוסט" דחה את הקריאות להפסקת האש ואף את הרעיון שישראל צריכה "להגביל את תגובתה לתקיפות אוויריות מדויקות ופשיטות קומנדו כדי להוציא פעילי חמאס בדרג גבוה ולשחרר בני ערובה". הוא טען שאם ישראל תסכים להפסקת אש בשלב זה, זה "יהווה בגדר תגמול לתוקפנות והזמנת עוד ממנה בעתיד".
הסאבטקסט הוא שפעולותיה של ישראל ניתנות להגנה מבחינה אתית, לא משנה שארה"ב וישראל הרגו כמעט 3,800 פלסטינים ב-13 הימים הראשונים של המתקפה על עזה, וחיסלו משפחות שלמות. באותו זמן, מזכ"ל אמנסטי אינטרנשיונל, אגנס קלמרד, תיארה את פעולותיה של ישראל כ"פירוק רחוב אחר רחוב של בנייני מגורים(,) הרג אזרחים בקנה מידה המוני והרס תשתיות חיוניות" תוך הגבלה נוספת של מה שעלול להיכנס לעזה כך שהרצועה "אזלו במהירות המים, התרופות, הדלק והחשמל".
המאמר של נובמבר של ניו יורק טיימס שהוזכר לעיל העלה את הדעה החדשנית למדי לפיה פלסטינים יפיקו בסופו של דבר משחיטה. הוא הודה בגאווה כי "בטווח הקצר, כמובן: חיי פלסטינים יינצלו אם ישראל תחזיק את האש שלה". אבל המאמר טען שאם ההתקפה האמריקאית-ישראלית תסתיים כשהחמאס עדיין ישלוט בעזה, המשמעות של תוצאה זו תהיה "ערבות וירטואלית להתקפות עתידיות של נפגעים המונית נגד ישראל, לתגמול ישראלי הולך וגובר, ולסבל עמוק יותר עבור העם. של עזה".
לפי ההיגיון הזה, זה מוצדק עבור ארה"ב וישראל לעזור לפלסטינים על ידי המשך מדיניות שהפכה את עזה ל"בית קברות לאלפי ילדים" ו"גיהנום חי לכל השאר".
הניסיונות לתת לגיטימציה למקרי המוות ההמוניים שגרמו ארה"ב וישראל לא נעלמו לאחר השבועות הראשונים של הטבח בעזה. בינואר, א עורך דין ב"וושינגטון פוסט" טען כי המוות וההרס בעזה הם טרגדיה לאנשיה, אך "האשמה העיקרית חייבת להיות בחמאס, כי הוא פתח במתקפה ללא התגרות על ישראל".
הטענה שהקמפיין האמריקני-ישראלי מגיב למתקפה פלסטינית "לא מתגרה" מרמזת שהמערכה מוצדקת. עמדה זו אינה עומדת בביקורת מינימלית: בימים, שבועות וחודשים שקדמו ל-7 באוקטובר הפציצה ישראל שוב ושוב את עזה וירתה בפלסטינים לעבר הגדר המקיפה את השטח תוך כדי מצור אכזרי ולא חוקי, שלא לדבר על יותר מ-75 שנות נישול שהובילו לאותו יום.
מכיוון שישראל ביצעה פעולות מלחמה נגד פלסטינים בעזה לפני ה-7 באוקטובר, לא ניתן להבין את פעולותיה של ישראל מאז כסוג של הגנה עצמית. עם זאת, מתנצלים אמריקאים-ישראלים בתקשורת האמריקאית אמרו "לישראל יש את הזכות והחובה להגן על עצמה", והציגו את מסע הצלב האמריקני-ישראלי כצדיק ולכן ראוי לתמיכה. לא משנה שישראל "ההגנה על עצמה" גררה "מלחמה בלתי פוסקת" על מערכת הבריאות של עזה והציגה תקיפות אוויריות על בתי חולים ועובדי בריאות, כמו גם הרג פלסטינים בקצב הקטלני ביותר מכל סכסוך במאה הנוכחית.
בסוף פברואר, וול סטריט ג'ורנל מאמר מערכת מתחה ביקורת על חברת הקונגרס הפלסטינית האמריקאית רשידה טלאיב ואחרות בטענה ש"הפסקת האש שהם רוצים תהיה השפעה של השארת לוחמי (חמאס) בחיים וחופשיים לבנות מחדש את מדינת הטרור שלהם. הסבל בעזה הוא נורא, אבל הסיבה העיקרית היא השימוש של חמאס באזרחים כמגן אנושי".
בשלב זה, ישראל הרגה לפחות 7,729 ילדים. עבור העיתון, נראה שהאימה הזו הייתה מוצדקת אם חמאס יובס; ניתן להסביר את עשרות אלפי האזרחים הפלסטינים ההרוגים באופן מפוקפק ושימוש סלקטיבי במושג מגנים אנושיים.
במרץ, עוד אחד עַמוּדָה ב"ניו יורק טיימס" החזירו מחדש את אותם קנאים שחוקים כדי לנסות ולשכנע את הקוראים שהתנהלות ארה"ב-ישראלית בעזה צודקת, בטענה ש"חמאס התחיל במלחמה" וכי "ישראל נלחמת מלחמה קשה נגד אויב מרושע שמציב האזרחים שלה באורח מזיק". ממשל ביידן, ייעץ בכתבה, צריך "לעזור לישראל לנצח במלחמה באופן מכריע כדי שישראלים ופלסטינים יוכלו יום אחד לזכות בשלום".
שבועיים קודם לכן, הכתב המיוחד של האו"ם לזכות למזון, מיכאל פחרי, גינה את הרעבה הכפויה של ישראל של פלסטינים בעזה ואמר "זהו עכשיו מצב של רצח עם". עבור חלק ממעצבי דעה אמריקאים, זה נכון מבחינה מוסרית עבור ארה"ב להמשיך להיות צד בכך.
כלי התקשורת שפרסמו את המאמרים הללו יכלו לתת יותר מקום להרהורים מפוכחים כיצד ליצור שלום, צדק ושחרור ברחבי פלסטין ההיסטורית. במקום זאת, הם נתנו במה למי שעזרו להסית את הקטל שחוללו אמריקה וישראל. כאשר נכתבת ההיסטוריה של התקופה המחפירה הזו, צריך להיות פרק על כלי התקשורת שעזרו להצית רצח עם ועזרו להמשיך אותו.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
