במהלך הפלישה האחרונה של ישראל ללבנון, כוח שמירת השלום של האו"ם (UNIFIL) שבסיסו במדינה ספג שוב ושוב אש. הצבא הישראלי תקף את המפקדות והעמדות שלו בדרום לבנון, כשהאו"ם אמר כי מספר תקיפות היו "מכוון בבירור".
חיזבאללה הואשם גם בשיגור רקטות לעבר עמדות יוניפי"ל, מה שגרם לפציעות בקרב שומרי השלום.
בעוד יוניפי"ל עצמה הייתה נתונה באש, האוכלוסייה האזרחית בלבנון הייתה נתונה גם להתקפות חסרות הבחנה מצד ישראל. יותר מ-3,800 בני אדם נהרגו, בהם יותר מ-200 ילדים, ויותר מ-15,400 פצועים מאז אוקטובר 2023.
מכיוון שעוד מלחמה ישראלית בלבנון גבתה מחיר כואב, יוניפי"ל נכשלה בבירור במשימתה "לשמור על שלום". היא אינה מסוגלת לעצור את התוקפנות הישראלית ועשתה מעט כדי לסייע לרשויות הלבנוניות לשמור על השליטה בשטחן הדרומי ולהגן על האוכלוסייה האזרחית. כישלון זה מעלה שאלות חשובות לגבי נוכחותה המתמשכת בלבנון במסגרת הפסקת האש החדשה שהוכרזה ב-26 בנובמבר.
אי הגנה
UNIFIL היא אחת ממשימות שמירת השלום הגדולות והארוכות בעולם. הוא נוצר במרץ 1978 על ידי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 425 ו-426 על מנת: לאשר את נסיגת ישראל מדרום לבנון; להחזיר את השקט והביטחון; ולסייע לממשלת לבנון בהחזרת השליטה על האזור.
למרות שיוניפי"ל הייתה אמורה להגן על האוכלוסייה האזרחית וניתנה לה הזכות להשתמש בנשק כדי להגן על עצמה, היא לא הייתה מוסמכת להשתמש בכוח כדי למלא את המנדט שלה. לאורך כל קיומה, חייליו לא השיבו אש ישירה לעבר ישראל באף אחת מהתוקפנות שלה נגד לבנון.
לאחר מלחמת 2006, כוח יוניפי"ל הוגדל מ-2,000 ל-15,000 חיילים והמנדט שלו הורחב כך שיכלול פירוק מנשקם של כל הישויות הלא-מדינתיות בלבנון. בהתחשב בכך שחיזבאללה ממשיכה לקבל גישה לנשק, ברור שיוניפי"ל לא הצליח ליישם גם את היבט זה של המנדט שלו.
לחוסר היכולת של יוניפי"ל להגן על עצמו, שלא לדבר על אזרחים לבנונים מפני תוקפנות ישראלית, היו השלכות קטלניות לאורך השנים. בשנת 1987 ירה טנק ישראלי לעבר עמדת תצפית של יוניפי"ל והרג שומר שלום אירי, אשר הצבא האירי נתפס להיות התקפה מכוונת.
במהלך ההתקפה של ישראל על דרום לבנון ב-1996, הצבא הישראלי תקף את בסיס הגדוד הפיג'י של יוניפי"ל בקנא, הרג יותר מ-100 אזרחיםכולל לפחות 37 ילדים, וארבעה חיילי יוניפי"ל. כ-800 אזרחים חיפשו מקלט בבסיס, בתקווה שיהיו בטוחים מהתקפות ישראליות תחת חסות האו"ם.
הזעם הבינלאומי על הטבח אילץ את ישראל להפסיק את ההתקפה על לבנון. עם זאת, מדינות רבות התורמות המשיכו לשלוח את חייליהן לדרום לבנון ולקיים יחסים תקינים עם ישראל.
עשר שנים מאוחר יותר, במלחמת יולי 2006 בין חיזבאללה לישראל, יוניפי"ל שוב ספגה אש ישירה מישראל. כפי שהסתיים בדו"ח ועדת החקירה על לבנון, עמדות האו"ם היו ממוקדות 30 פעמים במהלך המלחמה בת 34 הימים וכל התקיפות היו בלתי מוצדקות. בין התקריות הייתה תקיפה אווירית ישראלית על בסיס יוניפי"ל באל-חיאם, שבה נהרגו ארבעה משקיפים לא חמושים של האו"ם.
בשנים שקדמו לשנת 2023, ישראל עשתה דמוניזציה מתמשכת של יוניפי"ל, והאשימה אותה בפעילות למען חיזבאללה, מכסה את המנהרות והמסילות שלו ומתעלמת מתנועת הנשק. באמצעות התקפות כאלה, ישראל רצתה לעשות דה-לגיטימציה ל-UNFIL, תוך מתן עילה להתקפות אלימות נוספות.
למדינות התורמות לכוחות יוניפי"ל היה מספיק זמן להעריך מחדש את הסיכון שהן מכניסות אליו את שומרי השלום שלהן. במקום להטיל אחריות על ישראל על האלימות שלה, הן המשיכו להכניס את חייליהן לקו האש.
מערכת יחסים מסובכת עם האוכלוסייה המקומית
מכיוון שיוניפי"ל לא הצליח להגן על אזרחים מפני תוקפנות ישראלית, הקהילות המקומיות בדרום פיתחו יחסים רופפים לפעמים עם הכוח. דינמיקה זו תלויה במידה מסוימת בלאום של גדוד מסוים ובעדה של הקהילה, שבה הוא פרוס. כוחות אירופה נתפסו ברובם המכריע כמרגלים עבור ישראל, במיוחד על ידי האוכלוסייה השיעית, שספגה את הכיבוש והאלימות הקשים ביותר של ישראל והייתה עדה לפסיביות וחוסר היכולת של יוניפי"ל לספק הגנה.
ראוי לציין כי ליוניפי"ל, בהשוואה למשימות שמירת שלום אחרות, יש את המספר הגבוה ביותר של חיילים אירופיים. כמעט 40 אחוז מהחיילים של UNIFIL מגיעים ממדינות אירופה, כגון איטליה, צרפת וספרד.
בשנות הנסיעה שלי לדרום, נאמר לי פעמים רבות שאין "שום סיבה" ללמוד יוניפי"ל כי ברור שהם "נשק לישראל" או "מרגלים".
"כל עוד ישראל קיימת שם, הם ימשיכו להתקיים כאן", אמר לי עובד לבנוני המועסק ביוניפי"ל. רבים שותפים לסנטימנט הזה ושואלים: אם יוניפי"ל לא הצליחה להגשים את יעדיה, מדוע היא נשארה בדרום?
חלק מהסיבה לחוסר האמון הזה היא שכמה מאנשי UNIFIL השתמשו בסיוע כדי לנסות לחדור לקהילות מקומיות. לאור ההרס שחוללה ישראל שוב ושוב על הדרום וההזנחה הכללית של השלטון המרכזי בביירות, כפרים ועיירות נאבקו לבנות מחדש ולהתפתח.
לאחר מלחמת 2006, UNIFIL החלה ליישם מה שנקרא "פרויקטים להשפעה מהירה" (QIPs), אשר סיפקו עזרה נחוצה לקהילות אלו. אבל חלק מיוזמות אלה גם גרמו למרמור רב יותר משום שהותנו על תנאי.
כפרים ועיירות, למשל, שבהם ראש העיר תומך פומבית בהתנגדות, לא יקבלו סיוע כזה; כך גם לגבי מוסדות ציבוריים, כגון בתי ספר. כאשר קהילות זוכות ל-QIP, הן צפויות להיות "אסירות תודה" ולאפשר ל-UNFIL גישה גדולה יותר לבצע מעקבים באזורים שלהן.
בשנת 2023, השתתפתי באירוע אחד שאורגן על ידי UNIFIL כדי לחגוג את תרומת הפאנלים הסולאריים על ידי נציג איטלקי לכפר מחוץ לנקורה והצלחתי לצפות בכמה מהאינטראקציות של UNIFIL עם המקומיים.
אנחנו, הנוכחים, קיבלנו מיץ וקצת עוגיות ולאחר מכן ביקשנו להתיישב בשורות מסודרות בקפידה של כיסאות. היינו צריכים לעלות כמה פעמים כדי שנוכל למלא את המושבים הקדמיים. מסביבנו עמדו חיילים חמושים ומצלמות בפנינו, ותפסו את החגיגה.
גנרל איטלקי דיבר עם הקהל באיטלקית והזמין מתורגמן לערבית לתרגם. במהלך נאומו, הוא קרא לאללה, אז הנביא מוחמד (ש') ולאחר מכן את האימאם עלי, והזכיר לקהל שכל אחד מהם לימד אותם את החשיבות של הכרת תודה. כל קריאה שלחה את הקהל לתפילות.
לאחר סיום האירוע רוכזו הגברים מהכפר כדי להצטלם. אף אחד מתושבי הכפר לא נראה אסיר תודה או נרגש במיוחד עבור הפאנלים הסולאריים שנתרמו לעירייה. בעוד שהפאנלים הסולאריים הללו ללא ספק היו שימושיים, הם גם אפשרו ל-UNFIL לפטרל ולפקח טוב יותר על הכבישים.
QIP מותנה נוסף שנתקלתי בו בוצע על ידי גדוד צרפתי בבית ספר בכפר ליד צור. המנהל אמר לי שיש שני תנאים לעזרה צרפתית בתיקונים לבית הספר: הנהגת בית הספר לא יכולה להיות כל זיקה לקבוצה חמושה והיא הייתה חייבת לאפשר ליוניפי"ל להיכנס למתחם שלה, לצפות וללמד את הקורסים שלה.
בעוד שחלק משיעורי הכיתה של UNIFIL היו אמורים להתמקד בשפות זרות, אחרים לא היו שפירים. באחד הקורסים שוחחו חיילים צרפתים עם תלמידי בית ספר יסודי מוסלמים על אחווה בין כל הדתות המונותאיסטיות, תוך שימת דגש על קרבה דתית בין יהודים למוסלמים. התערבותה של יוניפי"ל בתכנית הלימודים ביקשה לנטרל את המאבק בין לבנון לישראל על ידי ציורו כסוגיה של אי הבנה דתית ולא כסוגיה של התנגדות וכיבוש.
מנהל בית הספר, שלא היה בנוח עם ההתערבות של יוניפי"ל, אמר לי: "אני מוצא דרכים להרתיע אותם מלרצות להיכנס לבית הספר באופן קבוע כי אני לא יכול להגיד להם לא. אני ממציא תירוצים, אני אומר שלוח הזמנים שלנו פשוט לא מאפשר, שאנחנו עסוקים מדי… מה שאני יכול למצוא".
הדינמיקה הזו שהבחנתי בה במהלך עבודת השטח שלי משקפת כנראה את ההישג היחיד שהשיגה UNIFIL מאז הקמתה ב-1978: היא הצליחה להפוך לישות דמוית שלטון המשתמשת בסיוע נחוץ כאמצעי להרגעת האוכלוסייה האזרחית.
UNIFIL בעתיד
ברור שאין ל-UNFIL את אמון האוכלוסייה הלבנונית המקומית או את הכבוד של הרשויות הישראליות. זהו כוח שמירת שלום שלא הצליח להגן על אזרחים ולהפסיק את האלימות.
כעת הוכרזה הפסקת אש שתתמקד ביישום החלטה 1701 של מועצת האו"ם ובשמירה על השטח בין הגבול עם ישראל לנהר הליטני נקי מנוכחות חיזבאללה.
משמעות הדבר היא שהמנדט של UNIFIL ככל הנראה יורחב, וכך גם המימון שלו ומספר הסגל הפרוס. עם זאת, לא סביר ששינויים כאלה יהפכו אותו לכוח שמירת שלום יעיל יותר.
הסיבה לכך היא שיוניפי"ל ימשיך לא להיות מסוגל להגן על האוכלוסייה הלבנונית מפני תוקפנות ישראלית. לא ניתן "לשמור על שלום" בלבנון כי אין שלום בצל הכיבוש.
המדינה לא יכולה להשיג שלום בזמן שישראל ממשיכה להפר את ריבונותה ולמקד את האוכלוסייה האזרחית שלה. רק פתרון צודק לשאלה הפלסטינית, שמירה על זכויות הפלסטינים וכיבוד הריבונות של לבנון, סוריה, מצרים וירדן יכולים להוביל לשלום.
האליטה הפוליטית הישראלית הבהירה שהיא תעשה הכל כדי להימנע מעשיית שלום בלבנון ובמקומות אחרים. אז מה אפשר לעשות?
הפסקת האש החדשה הזו יכולה להיות הזדמנות לחשוב מחדש על מאמצי "שמירה על השלום" בלבנון. אם לא ניתן להרחיב את המנדט של יוניפי"ל כדי להגן על אזרחים לבנונים, אז המדינות התורמות לחיילים, במיוחד מדינות אירופה, שיש להן יותר שליטה מדינית עם ישראל, צריכות להתחיל לתת עליה דין וחשבון על ההפרות והפשעים שלה. עליהם לשקול מחדש את קשריהם הדיפלומטיים והמסחריים עם מדינת ישראל, אשר יש ותמשיך לכוון את שומרי השלום שלהם.
רק על ידי אכיפת אחריות יכולה הקהילה הבינלאומית להפעיל מספיק לחץ על ישראל להפסיק את התנהגותה התוקפנית ולהתחייב לשלום.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
