אני אמא לשתי ילדות, בנות שנתיים ו־4 וחצי, שמאז שאביהן שב הביתה מהמילואים לפני חודש הן מגיבות בצורה בעייתית. למשל, הגדולה סובלת מהתקפי זעם, מרביצה לנו, זורקת חפצים, מתחצפת ומכנה אותנו בשמות. זה הגיע למצב שאתמול היא ממש משכה את אביה במכנסיים, והגיבה בפראות. מה דעתך?
“לפני שאמליץ לך מה לעשות עם הילדה אני מציעה לך לשנות את הפרשנות שלך – במקום לכעוס על הילדה, תגידי לעצמך ‘מסכנונת, כמה היא התגעגעה לאבא שלה והיא לא יודעת מה לעשות עם נפשה הסוערת’.
בנוסף, כדאי לזכור שהתגובות שלה מתאימות לגיל ולהתפתחות הקוגניטיבית שלה. מהדברים שאת מתארת עושה רושם שהילדה ממש מאלצת את אביה להגיב אליה. הוא כל כך היה חסר לה, והיא לא יודעת מה לעשות עם זה. את יודעת מה ילד שומע כשאומרים לו שאבא במילואים וקיבל צו 8? הוא רואה צב שהולך על החול, הוא לא מבין מה באמת קורה.
מה זה צו 8 בשביל ילד? הוא הרי יודע שיש חיה כזו, ויש ילדים שאומרים לעצמם, ‘מה זה צו? גם אני רוצה! ולמה 8 ולא 9 או 7?’. הראש של הילדים עובד בצורה אחרת, ואנחנו חייבים להבין את זה. תביני מאיפה זה בא. עבר כבר חודש מאז שהוא חזר הביתה, ויכול להיות שהיא ממשיכה את ההתנהלות שלה בגלל התגובה שלכם אליה וחוסר הסבלנות שלכם.
אנחנו לא יכולים לצפות מילד להגיב כמו מבוגר – הילדה לא מתנחמת בזה שאבא שלה חזר הביתה. היא כועסת על זה שהוא הלך מראש, ולא משתפת פעולה. אנחנו רוצים לעזור לילדה לחזור להתנהגות הרגילה שלה, ולהפסיק עם מה שהיא עושה היום. לדוגמה, אם את מבקשת ממנה משהו, והיא אומרת ‘לא’ וזורקת דברים, את צריכה לשנות את התגובה שלך.
במקום לכעוס עליה ולצעוק, תגידי שבפעם הבאה שזה יקרה את תיקחי אותה לחדר כי את דואגת לה. או שתגידי לה שאת מפסיקה לכעוס ופשוט מרימה את הדברים שהיא זרקה בלי לדבר בכלל. מאוד יכול להיות שזה לא יעזור, ותצטרכו לפנות להדרכת הורים כדי להתאים את התגובות למצב ולמקום שבו הדברים קורים.
בסיכומו של דבר, העצה הכללית היא לדבר פחות. לוותר על ‘ככה לא מתנהגים אצלנו’. כמה פעמים אפשר להגיד אותו הדבר? פעם ההורים הרביצו, והיום ההורים מדברים. ‘דברת נפוצה’, אני קוראת לזה. הילדים כבר מזמן לא שם. אני לא אומרת שצריך לחזור לאלימות, אבל צריך לפנות לריסון ולדעת מתי ללכת עם הילדה לחדר, למשל. אנחנו צריכים לשנות את נקודת המבט שלנו: היא לא עושה את מה שהיא עושה דווקא, היא ילדה בת 4 וחצי, היא במקום של מלחמה, היא דואגת, זה נורא ואיום. הרבה חמלה, הרבה הכלה, וגבולות בהתאם למצב שלכם ושל הבית”.
בני בן ה־10 מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז, ומכור למסכים. הוא לא עוזב את הטלפון שלו אף פעם, וכשאנחנו לוקחים לו אותו, הוא בוכה רבע שעה רצוף, וממש קשה לו פיזית. אני רושמת את הילד לחוגים ולכל מיני פעילויות חברתיות, כדי שימצא משהו שיעניין אותו, אבל שום דבר לא באמת מעניין אותו. איך אוכל לעזור לו לצמצם את זמן המסך?
“זה ילד שאמור לדעת שהוא יכול להיות שלוש שעות ביום במסך. הוא יכול לעשות אותן בבת אחת, או לחלק אותן איך שנוח לו. זה ילד שברגע מסוים ביום לא יהיה לו מסך, וגם אם הוא יבקש ממך לפתוח את המסך, אל תפתחי לו.
תביני שזה כמו קריז – ברגע שהילד מפסיק את השימוש במסך, יש לו נפילת הורמונים, והמוח שלו מגיב לזה בהתאם. זה מה שמסכים עושים לנו ביולוגית במוח – הורים, תדעו לכם. הילד מפסיק להתעסק בטלפון הסלולרי שלו – ומיד מגיב ברבע שעה של בכי. את צריכה לנהל את זמן המסך שלו בצורה טובה, ולהקפיד על זה כמו שצריך לאורך היום.
זאת אומרת, שגם אם הילד יבקש עוד זמן מסך, אמרי לו ‘לא’ ועמדי מאחורי הדברים שלך. אין ילד שאין לו תשוקה למשהו, ולפעמים זה סיפור למצוא את זה – אולי הוא יאהב בישול, אולי דרקונים, אולי ספורט. אם לצורך העניין הילד אומר שהוא רוצה להיות יוטיובר, תשאלי אותו במה הוא רוצה להיות מיוחד – אולי הוא רוצה לפתוח עמוד יוטיוב ולדבר על אילוף כלבים, אולי על משהו אחר. לפי זה תדעי להתאים לו פעילות בשעות אחר הצהריים”.
עריכה: עדן בן ארי
