ביום ראשון בערב בין המחזה של מופע המחצית של סופרבול, פרפורמר גדל דגלי סודן ופלסטיןו באירוע נשלט בקפדנות כמו הסופרבול, ההפרעה שלו הייתה קצרה, מטופלת במהירות על ידי אבטחה ולא הוצגה בשידור החי. אבל הרגע עצמו, חולף כמו שהיה, היה סמלי עמוק.
זה שיקף את נחישותם של העם הסודני והפלסטיני לפרוץ את הצנזורה של הנרטיבים שלהם שהוטלו על ידי פלטפורמות הזרם המרכזי ולדבר. זו הייתה דוגמא נוספת לאופן בו, כאשר הם מתמודדים עם דיכוי שיטתי, הם מצאו באופן גאוני סדקים במערכת כדי להשמיע את קולם.
אכן, במשך יותר משנה, אנשים סודנים ופלסטינים עשו את כל המאמץ לדבר. הם מחו, ארגנו וסכנו את חייהם כדי להביא תשומת לב למאבקים שלהם. אבל העולם סירב להקשיב.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהסופרבול הייתה רקע למחיקת סבלם. בשנה שעברה, בעוד מיליוני אמריקאים צפו במשחק, ישראל ביצעה טבח והרג לפחות 67 פלסטינים תוך שעות ספורות ברפיח – אזור המוגדר כ"אזור בטוח "על ידי הצבא הישראלי בו 1.4 מיליון פלסטינים היו מחסה. העיתוי לא היה במקרה. ישראל ידעה כי התקשורת האמריקאית תוסח מכדי לשים לב ומובילה מדי לטיפול.
ורבים מאיתנו כפעילים ידעו שעלינו למצוא דרכים להתמודד עם הסחת הדעת. בשיתוף עם Know Collective, פרסמתי א סוג אחר של מסחרי סופרבול – אף אחד לא מוכר צ'יפס או מכוניות אלא אחד שהזכיר לאנשים את הפשעים שהממשלה שלנו מאפשרת באופן פעיל בעזה. למודעה, המשותפת באופן נרחב במדיה החברתית, הייתה מסר פשוט ועם זאת דחוף: אמריקה מוסחת. כשאנחנו מבדרים, ילדים נשחטים עם דולרי המס שלנו. כשאנחנו מעודדים לצוותים, ממשלתנו מספקת את הנשק שהופך את הבתים הפלסטינים לקברים המוניים.
הרומאים כינו את זה "לחם וקרקסים" – שמור על ההמונים הניזונים ומבדר והם לא יעלו נגד דיכוי, ואפילו לא יבחינו בכך. הסופרבול הוא הקרקס הגדול ביותר של אמריקה המודרנית, הסחת דעת מיוצרת בקפידה מהזוועות שלנו כספי המדינה שלנו.
אבל יש רגעים כמו מחאת יום ראשון בערב שמדגימים כי לא כולם מוכנים להיות מוסחים.
יש גם רגעים כמו המחאה מיום 15 בינואר 2024, מתי יותר מ -400,000 איש נאספה בוושינגטון הבירה, כדי לקרוא לסיום השותפות בארה"ב ברצח העם של ישראל בפלסטינים – מעשה חסר תקדים של גיוס המוני. זו הייתה מחאה שגימדה הפגנות היסטוריות רבות בבירת המדינה – ובכל זאת התקשורת בקושי כיסתה אותה. אם 400,000 איש היו מתכנסים למען מטרה אחרת, זה היה מוביל את חדשות הערב, שולט במדיה החברתית ומלא כותרות למחרת בבוקר. אבל עבור פלסטין, שתיקה.
זה לא היה פיקוח. זה היה מאמץ מכוון לדכא את הקולות שקוראים לשחרור פלסטיני.
הפלסטינים תמיד נאלצו להילחם למען הראות. כאשר קולותיהם נחסמו מפלטפורמות המיינסטרים, הם לקחו למדיה החברתית. כאשר התעלמו מהפגנותיהם, הם ארגנו את הגדולים יותר. כאשר הם נמחקו, הם אי אפשרו לשכוח את עצמם.
סודן הוא סיפור דומה במובנים רבים, אך יש לו שיקולים ייחודיים משלו. אם פלסטין מצונזרת בכוונה, סודן מתעלמת כמעט לחלוטין. העם הסודני הרוס ממלחמה שהרס את ארצם. כמעט כל פשע מלחמה שניתן להעלות על הדעת בוצע נגד העם הסודני. היקף הסבל מדהים: עשרות אלפי אזרחים נהרגו, יותר משמונה מיליון אנשים נעקרו בכוח, כפרים שלמים נשרפו עד היסוד והרעב מתקרב. ובכל זאת סודן נותר בקושי הערת שוליים בתקשורת המערבית.
פעילים סודנים הגיבו עם ה- hashtag #Eyesonsudan, תחינה נואשת של העולם לשים לב. אבל זעקותיהם, כמו אלה של פלסטינים, נפגשות בשתיקה מחרישת אוזניים.
דיכוי סיפורו של סודן הוא תוצאה של מערכת תקשורתית המחזיקה רק סכסוכים המשרתים אינטרסים פוליטיים. סודן, בניגוד לאוקראינה או ישראל, אינו משתלב בצורה מסודרת לסדר היום של מדיניות החוץ המערבית. אין שום תמריץ לכיסוי. שום בכי מפגשים מפוליטיקאים. אין שיטפון של עזרה. רק מיליוני אנשים נותרו לסבול. ההאפלה התקשורתית בסודן אינה רק הזנחה; זה סיבוך במחיקה של עם שלם.
וכך עבור סודן ופלסטין, מה שקרה בסופרבול לא היה רק מעשה התרסה. זה היה חלק ממסורת ארוכה של אנשים שנאלצו לפרוץ שתיקה כשכל הערוצים הרשמיים נכשלו בהם. זו הייתה תזכורת שלא משנה כמה הזרם המרכזי מנסה למחוק את סבלם של סודן ופלסטין, האמת תפרוץ.
זה פורץ ברחובות, שם מאות אלפי אנשים ממשיכים לצעוד לארץ ישראל למרות מעצרים, רשימה שחורה ודיכוי אלימים. זה פורץ בקהילות סודניות ופלסטיניות, בהן פעילים מסתכנים בחייהם כדי לקבל את תשומת ליבו של העולם. זה פורץ בתחום הדיגיטלי, שם עיתונאים עצמאיים ותנועות עקרות עולה על מדיה ארגונית לספר את הסיפור האמיתי.
ואמש הוא פרץ על הבמה של אחד האירועים הנצפים ביותר בעולם.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
