ביוני ראיתי את הים בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, אבל זה לא היה מפגש משמח. הצבא הישראלי הוציא זה עתה צו פינוי פתאומי לאזור בו שהינו, אז נאלצנו לברוח ל"אזור הבטוח" של החוף באז-זאיידה.
בבהלה לעזוב ולחיות, לא לקחנו איתנו שום דבר מלבד המסמכים שלנו – לא בגדים להחליף, לא שמיכות להניח על הקרקע; אין מחבתות, סירים או כלים לבשל איתם. שילמנו יותר מ-100 דולר עבור יריעות פלסטיק כדי שנוכל להקים אוהל וניסינו להתמקם, תוך תחושת חשוף ופגיעות.
השבועות הבאים שבילינו בחוף גרמו לי לשנוא את הים. מה שהיה פעם מקום של רגיעה והנאה הפך למקום של עצב, כעס ותסכול, כאשר התמודדנו עם השגרה הקשה של חיי האוהלים שלנו. כל יום היה מלא בייאוש, רעב ומחלות. הבנתי שרצח העם הזה הורס לא רק חיי אדם וגופים, אלא גם כל מה שהיה מביא לנו אושר ושמחה.
כשהחוף היה מקום שכיף להיות בו
לפני המלחמה נהגתי לבוא לים כשהרגשתי לחוץ בגלל הלימודים, הבחינות או יותר מדי עבודה. לפעמים, הייתי הולך לאורך שפת הים ב-7 בבוקר, נהנה מציוץ הדרורים ומאזין לפודקאסטים האהובים עליי.
גם הלכתי לים אחרי העבודה עם הקולגות שלי. היינו הולכים למסעדה ליד הים ונהנים שם מהזמנים הטובים ביותר. זה היה מקום נהדר להירגע וליהנות מהבריזה הקרירה.
גם משפחות אהבו את הים. ללכת לים בסוף השבוע יהיה עניין מורכב. ילדים היו מתלהבים יום לפני טיול חוף, אורזים את ציוד השחייה שלהם ואת צעצועי החוף. הורים היו מכינים כיסאות חוף, מגבות והרבה פירות וחטיפים אחרים.
ביום הטיול, משפחות היו קמות מוקדם לתפילת פאג'ר ואחר כך יוצאות בהקדם האפשרי באוטובוסים קטנים או במכוניות שהיו שוכרות. לאלו שיגיעו מוקדם מספיק תהיה הזדמנות לראות את הדייגים פורקים את המלכוד שלהם על החוף: המון דניס, סרדינים, בורי אדום ואחרים.
זמן קצר לאחר ההגעה, משפחות ישבו לארוחת בוקר על החוף. התפריט תמיד יכלול חומוס שמנת ופלאפל פריך, טימין, שמן זית, זיתים ירוקים, פיתות חמות ותה חם מהביל. אוכל ושתייה כאלה טעימים לא משנה היכן נהנים מהם. אבל היה משהו מיוחד בלהתענג עליהם תוך כדי התבוננות בים, לנשום את האוויר הצח ולהקשיב לגלים.
ילדים היו מבלים את הבוקר במשחק במים, מעיפים עפיפונים ובונים ארמונות חול, נותנים לדמיון שלהם לעצב את העולמות הקטנים שלהם. הורים היו משחקים עם ילדיהם או נרגעים על כיסאות החוף שלהם.
בסביבות הצהריים החלו ההכנות לארוחת הצהריים. ריח של ברביקיו היה ממלא את החוף. בשר רוחש יוגש לצד סלטים טריים העשוי עגבניות, בצל, פלפל ירוק ופטרוזיליה. בינתיים, ספקים היו מפתים את צופי החוף עם תירס בגריל ותפוחי ממתקים.
בשלב מסוים יופיעו גמלים וסוסים, והציעו טרמפים לילדים ולמבוגרים כאחד. יהיה כדורעף חופים, כדורגל, גלישה (אם הגלים יאפשרו) והרבה שחייה.
היום בחוף לא יסתיים בשקיעה. עם רדת הלילה, מוזיקה, שירה וריקודים היו מתחילים. חלקם היו מוציאים טבלאות ומקפיצים קצב ושרים; אחרים היו מנגנים שירים מועדפים בטלפונים או ברמקולים הניידים שלהם. צעירים ומבוגרים יהנו עד חצות לפני שהם הולכים הביתה למקלחת מהירה ולשנת לילה נינוחה.
מחנה של ייאוש בחוף
כשהגענו לחוף ב-az-Zawayda, לא הייתה שום שמחה. במקום זאת, ראינו פנים חיוורות ומקומטות מלאות צער וייאוש. קו החוף היה צפוף, אבל לא עם צופי החוף. אנשים מורעבים ומותשים שאיבדו בתים, יקיריהם ותקווה חיו באוהלים בתנאים לא אנושיים. לא היה צחוק ומוזיקה, היה רק צער ואבל. היה ברור שמלחמת רצח העם גבתה לא רק חיים, אלא את עצם רוח העם.
בשמש הקיצית הלוהטת, הייתה הקלה קטנה מהחום. יש אנשים שישבו בים בתקווה להתקרר. אלה שחנו באוהלים הפונים ישירות לשמש היו בסיכון הגבוה ביותר לתשישות חום ומכת שמש.
לחוף לא הייתה כמעט כל תשתית לקיים את אלפי האנשים שחנו עליו. היו שירותים מאולתרים שכמעט לא סיפקו פרטיות וששידרו ריח רע, במיוחד בלילה. קשה היה למצוא מים מתוקים והיינו צריכים ללכת מרחקים ארוכים כדי להשיג רק ליטר. מחלות, כולל שלשולים, הפטיטיס ושפעת, השתוללו – וכך גם מזיקים כמו זבובים ועקרבים. כל המקום היה מכוסה בזבל.
המסעדות הוחלפו בספקים בדוכנים מאולתרים, שמוכרים פלאפל, קפה ותה או לחם במחירים הגבוהים פי ארבעה עד חמישה מאשר לפני המלחמה.
יכולנו לראות דייגים, נחושים לפרנס את משפחותיהם המורעבות, אומץ את הים ואת האש של סירות נשק וחיילים ישראלים, אבל הם היו חוזרים עם מעט מאוד תפיסה מהמים הרדודים.
בילינו שבועיים בחוף הייאוש הזה, וחלקנו בסבלם של תושביו העקורים האחרים.
ים קר וחסר רחמים
עזבתי את החוף, אבל המחשבות שלי נשארו עם האנשים שפגשתי שם. כשהחורף מתקרב, אני כל הזמן חושב על גל האומללות החדש שעומד בפני העקורים בחוף הזה.
חום הקיץ, המחלות והחרקים יוחלפו במחלות וסבל חורף. אפילו התרופה או הוויטמינים הפשוטים ביותר אינם זמינים כדי לסייע בריפוי הצטננות או שפעת, שעלולים להוות גזר דין מוות עבור תשושים ומורעבים.
האוהלים המאולתרים בהם חיים רבים לא יגנו עליהם מפני הרוחות המצמררות והגשמים העזים. הלילות מביאים לקור הרסני שמחלחל דרך כל הבגדים הקטנים שיש לאנשים, ומותיר רבים, במיוחד יילודים וילדים קטנים, חשופים להיפותרמיה. חימום יקר להפליא; גז כמעט ולא ניתן למצוא, בעוד עץ זמין אבל במחיר של 9 דולר לקילוגרם (שני פאונד).
עברו ארבעה חודשים מאז שעזבנו את חוף הייאוש. אבל אני עדיין זוכר את רחש הים. הגלים היו מתנפצים על החוף בזעם, הרוח הייתה נושבת אך לא מביאה להקלה. כמעט נדמה היה שגם הים התהפך עלינו.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
