אם להשתמש בביטוי שנעשה שגור לאחרונה, כפסע היה בין אילי גורליצקי ובין החמצת התפקיד של חייו. “עד היום אני חב תודה לשני הבמאים שגרמו לכך שזה לא קרה”, הוא אומר. “הראשון שבהם היה יוסף מילוא, שהביא אותי מהקאמרי לתיאטרון חיפה כדי לשחק שם כשחקן עצמאי בתפקיד מרכזי בהצגה ‘הפשפש’, ונענה לבקשתו של שמואל בונים, שהוא הבמאי השני, להחזיר אותי לקאמרי כדי להופיע בתפקיד הכפול של שלמה המלך ושלמי הסנדלר. אם הם לא היו מסתדרים ביניהם, הסיפור שלי עלול היה להיות שונה לחלוטין”.
גורליצקי, שחקן וזמר שחוגג ממש היום יום הולדת 90, מתענג על פירות ההצלחה ההיא, גם כשמלאו לה כבר 60 שנה. אנה סוקולוב, הכוריאוגרפית היהודייה־אמריקאית של המחזמר “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, התרשמה אז מתנועתו הקלילה של גורליצקי ב”פשפש” ואמרה לבונים: “קח אותו ל’שלמה המלך'!”. גורליצקי, שזוכר הכל, אינו שוכח, כמובן, את נתן אלתרמן, כותב המחזה, שהתגלה כפסימיסט.
“אלתרמן, שנכח בחזרות ושהתייחסתי אליו כמו לאלוהים, היה משוכנע שהולך להיות חורבן”, משחזר שלמה־שלמי הנצחי. “כשהוא דרש שיורידו את ההצגה, שאלתי למה להוריד, והצעתי שלחזרה הכללית יביאו הכי הרבה קהל שאפשר. הבנתי שבלי תגובות הקהל זה לא יכול להצליח. הצעתי התקבלה על תנאי. ‘דם התיאטרון על ראשך!’, התריע, ספק בהומור, ישעיהו ויינברג, מנכ”ל הקאמרי דאז. בסופו של דבר החששות של אלתרמן התבדו. הצחוקים באולם הכריעו את הכף. ‘ידעתי שיהיה בסדר’, אלתרמן אמר”.
באחד הערבים בקיץ 65’, בעודו מככב בתפקיד חייו, הייתה לגורליצקי הארה ששינתה את מסלול חייו. “ישבתי על המדרגות של הבמה, והמקהלה שמאחוריי שרה באופן מושלם את ‘אל השדות יצאו קוצרים’, שיר של נוף ושל שלווה פסטורלית”, הוא משחזר. “הסתכלתי אל הקהל המתמוגג ואמרתי לעצמי ‘אילי, זה כבר לא יחזור’. הרי לא ייתכן עוד מפגש נדיר כזה בהצגה אחת של צוות יוצרים מופלא, נתן אלתרמן, סשה ארגוב, שמואל בונים והתפאורן אריה נבון, ועוד שתי שותפות נפלאות שלי, כמו יונה עטרי, שהיא חצי מחיי, ורחל אטס”.
ומה הייתה המסקנה?
“זה השיא, הבנתי, כשכולי בן 30. היה לי ברור שמהנקודה הזאת אפשר רק לרדת. ואם כך, מוטב לפרוש – לא מהבמה, חלילה, אלא רק מהתיאטרון הרפרטוארי”.
על בהונות רגליי
ציבור האמנים המבצעים חב תודה לגורליצקי על הקמת “אשכולות”, החברה העומדת על משמר זכויותיהם והתמלוגים שלהם הם זכאים. “ראיתי שליחות בדאגה לאמנים, עם הקמת האיגוד שלנו, אמ”י”, אומר גורליצקי, שהיה היו”ר הראשון של אמ”י. “זאת, לאחר שנים רבות שבהן קופחו האמנים המבצעים. עד שנת 86’ הם בכלל לא קיבלו תמלוגים, בניגוד לאמנים היוצרים, שהיה להם אקו”ם”. גורליצקי כיהן במשך 37 שנה כיו”ר “אשכולות”, עד שהעביר לפני שלוש שנים את שרביט הניהול ליעקב מנדל.
הוא נולד בתל אביב, ”בן להורים שהיו קומוניסטים אדוקים ובסוף דרכם הצביעו לבגין”, כדבריו. ההורים קרו לו אילי על שמו של ולדימיר איליץ’ לנין, מחולל המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות, אם כי גורליצקי עצמו לא אימץ את השקפת העולם של לנין. בצעירותו ניגן בכינור, עד שנמאס לו, אבל עד היום הוא דלוק על מוזיקה קלאסית, שאותה הוא מגדיר “אהבת חיי”, ועל משחק השחמט. השותף שלו למשחקי שחמט היה החבר אריק איינשטיין. “הכרנו גם דרך ההורים שלנו, שבאו מאותו מקום בפולניה”, גורליצקי נזכר. “הוא היה בא לשחק איתי שח בלילות”.
אריק איינשטיין היה שחמטאי טוב?
“על זה אפשר להתווכח”.
הצגת התיאטרון הראשונה שבה צפה בחייו הייתה חידוש ל”ילדי השדה” מאת פרץ הירשביין בהבימה. גורליצקי הלך להצגה עם הוריו “והסיפור של משחק על הבמה הקסים אותי”, הוא מעיד. את הופעותיו הראשונות על הבמה הוא עשה עם חבר ילדותו, אברהם מור, בקן השומר הצעיר. “אורי זוהר היה בא ועושה לנו שם את המוות”, הוא מספר. באותה תקופה מוקדמת בחייו גם החל לעסוק בגלישת גלים, תחביב שבו התמיד עד מעבר לשנתו ה־80.
אבל יותר מכל הוא נמשך לתיאטרון. “כשראיתי את השחקן יצחק שילה מתנועע על הבמה בהצגה ‘הצל’, אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שחקן כמוהו”, הוא מספר, “ובגיל 17 התחלתי את לימודיי בבית הספר הדרמטי של הקאמרי”.
כפרח משחק, התרשם ממנו עמוקות יוסף מילוא, המנהל האמנותי של התיאטרון, שבאופן חריג סידר לו דחיית גיוס לצה”ל בארבע שנים. מהתקופה הזאת זכורה לגורליצקי בעיקר ההצגה הראשונה שלו, “אנשי ריב”. “נכנסתי לבמה על בהונות רגליי”, הוא מודה.
גורליצקי היה בן 22 כשהתגייס ללהקת פיקוד המרכז. בין המופיעים איתו בשלוש התוכניות שבהן השתתף היו עודד תאומי, עודד קוטלר, עמוס אטינגר, שייקה לוי, צדי צרפתי, אלכס פלג ואריה לבנון. מימיו בלהקה זכור גורליצקי במיוחד כסולן הלהיט “חמסינים במשלט” מאת נעמי שמר.
לאחר שחרורו הוא חזר לקאמרי, שם פגש בחזרות להצגה “כנרת כנרת” את מחברה, נתן אלתרמן. מאוחר יותר, בלהיט “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” החלה הזוגיות הבימתית הממושכת של גורליצקי עם יונה עטרי. השניים המשיכו מהמחזמר למופע הבידור האלתרמני “שוק המציאות”.
זוגיות בהפרש 30 שנה
גורליצקי היה נשוי שלוש פעמים. את גילה אלמגור נשא לאישה בהיותה בת 19. אחריה היה נשוי לציירת הלונדונית דוריס ראו, נישואים שמהם נולדו ילדיהם יורם, פרופסור להיסטוריה רוסית שגר באנגליה, ואלכסנדר, צייר בינלאומי של מיניאטורות בשיטה הודית, שגר בניו יורק. בפעם השלישית הוא נישא לרותי לרמן, רקדנית להקת בת שבע בעבר. ילדיהם הם הזמר אדם גורליצקי ודפנה, העוסקת בתנועה טיפולית. זה 30 שנה גורליצקי חי עם בת זוגו הנוכחית, ענת גלובוס, עורכת בחדשות 12, הצעירה ממנו ב־30 שנה.
ענת, איך הכרתם?
“אולי לא תאמין, אבל זה היה ברמזורים של דיזנגוף. נסענו בשתי מכוניות, כשבכל רמזור עצרנו באדום. כשהגענו לרמזור האחרון, פרצנו בצחוק. ככה זה התחיל. וכל יום הוא בחירה שאני שמחה עליה”.
איך זה להיות זוגתו של אילי?
“עם פער הגילים בינינו זוהי זוגיות מאתגרת עם אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה. כיף גדול. מה עוד אפשר לבקש?”.
נוסף לכל עיסוקיו, גורליצקי פרסם שני ספרים פילוסופיים. האחד הוא “הסוד הכמוס”, שעוסק בחליפת איגרות בדיונית בין שניים מגדולי החכמים ביהדות ובאסלאם, הרמב”ם ואבן־רושד, והשני הוא “טהירו”, על שם מושג בקבלה.
מה אנחנו אמורים ללמוד מחליפת האיגרות?
“אני מתחייב בזאת שכתבתי ספר נטול כוונה פוליטית, אבל בעודי צולל בחומר נוכחתי לדעת שהתעורר בי געגוע לאסלאם של פעם, החכם, התרבותי והנאור. בלי חיזבאללה, חמאס ושאר צרות כאלה. אני מוצא את עצמי חושב שאם בעבר יהודים וערבים היו מסוגלים לפעול יחד, מדוע לא עכשיו?”.
ואפשר לציין פרט מעניין נוסף על אודותיו. הוא חוגג 90 עם סיטוס אינברסוס, הפרעה נדירה, שבה איברים פנימיים בגוף, ובראשם הלב, נמצאים במקומות הפוכים למקומותיהם הרגילים. “אפשר לחיות עם זה”, הוא מרגיע בחיוך. ומוכיח את זה.
