המתאגרפת האלג'יראית אימנה חליף נראית נחושה שלא להיות מוכה על ידי המחלוקת העולמית על מגדרה, ניצח את ג'נג'אם סוואנאפנג מתאילנד ביום רביעי לשייט לקרב מדליות הזהב באולימפיאדת פריז.
חליף התפוצצה לאור הזרקורים העולמי כאשר יריבתה האיטלקית אנג'לה קאריני פרשה רק 46 שניות למשחק שלהם. קאריני פרצה מיד בבכי, וציטטת אגרוף באף חזק יותר ממה שחוותה בחייה.
לאחר שדווח כי איגוד האיגרוף הבינלאומי, שאינו מוכר על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), פסל את חליף יחד עם המתאגרף הטיוואני לין יו-טינג מאליפות העולם בשנה שעברה בשל כישלון במבחן מגדרי לא מוגדר, ההאשמות ששניהם מהם זכרים נדלקים.
לא אשער על כוונותיה של קאריני האם היא מציגה את עצמה בכוונה כקורבן ואת חליף כגזלן גבר. קאריני טוענת שהיא פשוט התעצבנה מההפסד ולא העלתה נקודה פוליטית, ומאוחר יותר התנצלה בפני חליף. בלי קשר, הנזק כבר נעשה.
ספרי White Tears/Brown Scars מסתכל על מיצובן ההיסטורי והעכשווי של נשים אירופאיות (כלומר לבנות) כפסגת הנשיות והקורבנות כאחד, וחוקר את הכוח של מה שאנו נוהגים להתייחס אליו כ"דמעות של נשים לבנות", אבל אני מעדיפה לקרוא נשיות לבנה אסטרטגית.
בדינמיקה הזו, שמתנגנת הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, מצוקה רגשית של נשים לבנות משמשת כמנוף להעניש אנשים צבעוניים שבמקרה נמצאים איתן בעימות. אני טוען שלא כל כך הדמעות או אפילו האדם שפולט אותן הם החשובים ביותר, אלא הדחף המגן שהדמעות הללו מייצרות אצל הצופים.
במקרה זה, הדחף אילץ התפרצות של זעם ציבורי, כולל מאנשי ציבור כמו הסופרת ג'יי קיי רולינג, נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ וראש ממשלת איטליה הימין הקיצוני ג'ורג'יה מלוני להתאחד בגינוי.
כל אחת מהדמויות הללו נכנסה אליה עם מטען אידיאולוגי משלה להטיל על גופתו של חליף. ג'יי קיי רולינג, הידועה בעיקר בשל התנגדות לנשים טרנסיות, סיכמה את זה כתענוג "מחייך" של "גבר" שמרביץ לאישה ו"מנפץ" את חלומותיה. זה נראה אבוד לרולינג שבמסווה של הגנה על נשים, היא בעצם תקפה אישה.
מלוני לא הרחיקה לכת וטענה שכליף הוא גבר מחופש, אבל דחתה את מה שהיא ראתה כ"לא תחרות לא שוויונית". מציין ש "ספורטאים בעלי מאפיינים גנטיים גבריים לא צריכים להשתתף בתחרויות נשים. לא בגלל שאנחנו רוצים להפלות מישהו, אלא כדי להגן על זכויות הספורטאיות להתחרות בתנאים שווים".
אולם ההצהרה הזו מתעלמת מכך שההיסטוריה של ספורט הנשים, מטניס ועד הרמת משקולות ועד להדיפת כדור ברזל, וכן לאיגרוף, מלאה בספורטאים שלא עמדו בסטנדרטים הסטריאוטיפיים האירופיים של נשיות, כולל, למרבה האירוניה, ספורטאים אירופאים.
בעוד שקודם לכן קיבלנו שחלק מהנשים אכן היו גדולות יותר, חזקות יותר או מהירות יותר מאחרות, כעת נראה שרבות מאיתנו מצפות שספורטאיות יהיו תמונות חותכות עוגיות אחת של השנייה ומבקשות להעניש את אלו שלא עושות התאמה. למרות כל המודעות ההולכת וגוברת למגדר לא בינארי, נראה שאנו הופכים פחות סובלניים לכל חריגה מהנורמה הסטריאוטיפית.
מטריד יותר, נראה גם שנושא ההגינות בספורט נשים משמש כדי להניע חזרה לעידן של מדעי הגזע שבו "אישה" הייתה שם נרדף ל"לבן".
ב-2016 זכתה בזהב באולימפיאדת ריו, האצנית הדרום אפריקאית למרחקים בינוניים קסטר סמניה (שתוחרם מתחרויות נשים שלוש שנים), ואחריה פרנסין ניונסבה מבורונדי ומרגרט וואמבוי מקניה. שלושתן התמודדו עם האשמות שאינן נשים אמיתיות, מה שעורר דמעות של כמה מהמתחרות האירופיות שלהם, והכריחו את ג'ואנה יוזוויק הפולניה, שהגיעה למקום החמישי, להכריז: "אני שמח שאני האירופאי הראשון, הלבן השני" (מליסה בישופ הקנדית סיימה במקום הרביעי).
מהר קדימה לשנת 2024, והנהון ברור זה למדע המירוץ קיבל הד על ידי המתאגרפת הבולגרית סבטלנה סטנבה, שבעקבות ההפסד שלה ללין יו-טינג, הכניסה את אצבעותיה לתוך סימן X והקישה עליהן, לכאורה כדי לציין שיש לה כרומוזומי XX ולרמז. שבניגוד ליריבתה הטייוואנית, היא אישה "אמיתית".
האם זה היה הופך לנושא הטעון רגשית שהוא עכשיו אם קאריני הייתה פשוט פורשת מהמשחק בלי התצוגה הרגשית? האם זה היה מתפרש ככל משחק אחר שבו יריב אחד היה פשוט טוב מדי עבור השני באותו היום? אי אפשר לומר, אבל ראוי לציין איך פתאום גופתה של אימנה חליף הפכה לנושא לוויכוח.
כפי שרבים אחרים כבר ציינו, חליף מתאגרפת בתחרויות נשים כבר שנים רבות, כולל באולימפיאדת טוקיו 2020 מבלי שההאשמות הללו עלו. היא הפיקה תמונות שלה כילדה צעירה, דיברה על אתגרי האגרוף כנקבה בתרבות האלג'יראית שלה, והגנה על ידי ה-IOC וגורמים רשמיים באלג'יריה.
כל זה נועד לטעון שלא מדובר רק ב"הוגנות".
לאחר הפרישה של קאריני, המשחק של חליף שלאחר מכן היה נגד אנה לוקה האמורי ההונגרית, שבהמשך פרסמה ומחקה תמונה שלדעתי היא בין המשמעותיות ביותר בכל הפרשה בגלל האופן שבו היא חושפת את הסאבטקסט. בתמונה זו שנוצרת בינה מלאכותית שמקורו של חמורי מאינסטגרם, חליף לא היה מיוצג רק כגבר המתנשא מעל אישה לבנה עדינה ופגיעה, אלא נשללה ממנו אנושיות לחלוטין ונמשך כחיה על טבעית, מיתית.
זהו מזרחיות בכתב גדול, המזכיר מאות שנים של ייצוגים של ה"מזרח", שבהם נשים לא-לבנות הוצגו במגוון רחב כקורבנות עלובים, כנועים שזקוקים נואשות להצלה על ידי גברים לבנים, או כיצורים גבריים וחייתיים שאינם ראויים להגנה , בניגוד לנשים האירופיות המעולות.
ייצוגים אלה מייצגים את האופן שבו המערב רואה את עצמו. גופן של נשים הוא השטח שבו מנהל המערב את קרבותיו האידיאולוגיים. נשים לבנות מיוצגות כטהורות, תמימות וכזקוקות להגנתן בכל מחיר כי הן מסמלות את הציוויליזציה המערבית עצמה. נשים שחורות וחומות, לעומת זאת, הוצגו זה מכבר כחסרות תמימות ובלתי ראויות להגנה משום שגם הן אווטרים לתרבויות ה"נחותות" שלהן.
האמורי, שנראית בגובה ובמבנה דומה לזה של חליף, חלקה תמונה שבה האווטאר שלה דומה לעצמה כמעט כמו זה של חליף לשלה, היא מלמדת. זה כבר לא על הקרב המילולי בין מתאגרף ערבי לאירופי, אלא הוא עוד איטרציה של המיתולוגיה התרבותית הלבנה המעופשת לפיה גברים חומים ושחורים מייצגים סכנה ייחודית לנשים לבנות, ובהמשך, למערב.
למרות הדומיננטיות המתמשכת של מאות שנים, המערב ממשיך להקרין דימוי של עצמו כמעין אנדרדוג, אי בודד של מוסר, טוהר וציוויליזציה תחת איום מתמיד מצד המוני מזרחים ברבריים.
כל מה שמכונה "מלחמת תרבות" במערב קשורה לגזע בצורה בלתי ניתנת לפתרון, משום שהמערב בנוי על מושגים המוגדרים בעצמו של עליונות גזעית ותרבותית, שעליהם הוא נעזר במפורש כדי להצדיק שליטה צבאית וכלכלית גלובלית. בעבר, הרעיונות האירופיים של "גזע" הניעו את המתנחלים-קולוניאליזם. כיום, הניאו-אימפריאליזם בראשות ארה"ב משתמש בנחיתות תרבותית כדי להצדיק התערבות צבאית, כפי שניתן לראות באינטונציות החוזרות ונשנות של ישראל שהוא מייצג את קו החזית של הציוויליזציה המערבית במזרח התיכון.
זה שכל זה קורה על רקע רצח העם בעזה, שעומד על סף הסלמה למלחמה אזורית מלאה, זה לא מבוטל. כך מבקש הדמיוני המערבי לעצב את עצמו מחדש כקורבן הנצחי תחת איום קיומי.
גם כשמעצמות המערב מתאחדות בנחישות אגרוף ברזל לדחוף את עזה לפסולת ואבק, כשעשרות אלפי אזרחים נהרגים, וכשגברים פלסטינים עייפים ופגועים חופרים את מה שנשאר ממשפחותיהם וקהילותיהם מתוך ההריסות בחשופות שלהם. ידיים, חלק נכבד מהמערב בחר ברגע זה בזמן כדי להמחיש את עצמו כעלמה הוגנת שגבר ערבי דמוני גבר עליו בצורה בלתי הוגנת.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
