סורטי*, מהגרת עובדת בית אתיופית המתגוררת בלבנון, אומרת שהיא מרגישה בת מזל שהיא בחיים. היא לא הייתה בבית כאשר תקיפות אוויריות ישראליות תקפו בניינים בשכונתה בעיר צור שבדרום לבנון ב-23 בספטמבר.
"זה היה טבח", אמרה בת ה-34 מבית פרטי שבו היא ועשרות מהגרים אפריקנים אחרים, כולל ילדים, נמצאים כעת במקלט. "הם פשוט פגעו בבנייני דירות שבהם גרים זקנים וילדים. אני בסדר, אבל אני חושב שאיבדתי קצת שמיעה. ילדים כאן מפחדים לישון מסיוטים", אמרה לאל-ג'זירה.
סורטי נמנה על כ-175,000 עד 200,000 עובדי בית זרים המתגוררים בלבנון, רובם נשים. על פי דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל משנת 2019, שצוטט את משרד העבודה, לפחות 75 אחוז ממהגרי עובדי הבית בלבנון באותה תקופה היו אתיופים. הם החלו להגיע בשנות ה-80, ולאחר תום מלחמת האזרחים בלבנון נהרו ארצה בהמוניהם לאורך שנות ה-90 וה-2000. רובם מקבלים עבודות בשכר נמוך כמטפלים חיים ושולחים כסף למשפחותיהם בבית.
ישראל, שמנהלת מלחמה בעזה מאז אוקטובר אשתקד, הסלימה את התקפותיה על לבנון בחודש שעבר. הצבא שלה אומר שהמתקפה מכוונת למתקנים המשמשים את הארגון הלבנוני חיזבאללה.
לפחות 1,900 בני אדם נהרגו בהתקפות ישראליות על לבנון בשנה האחרונה, לפי משרד הבריאות במדינה.
יותר ממיליון בני אדם נעקרו מבתיהם, וסורטי אמר כי רבים מהגרי עבודה בבית נמצאים ביניהם.
"כולם ברחו מהעיר לכיוון ביירות או למקומות אחרים שבהם יש להם קרובי משפחה. אבל למהגרים, אין לאן ללכת", אמרה. "יש אחרים שישנים בחוץ בלי לאן ללכת."
בעיר השלישית בגודלה בלבנון, צידון, בתי ספר הוסבו למקלטים מאולתרים עבור לבנונים עקורים, אמר וובאייהו נגאש, עובדת בית אתיופית נוספת שגרה בה כמעט 20 שנה, ושוקלת לברוח.
"עדיין לא חטפנו מכה קשה מדי. אזורים סמוכים, כמו נבטיה וע'זיה נהרסו. אנחנו בסדר, אבל אני מרגישה לא בנוח להישאר", אמרה לאל-ג'זירה. "הייתי כאן (מאז שהישראלים תקפו) ב-2006, וזה הרבה יותר גרוע".
ההתקפות על לבנון נכנסות מספר שנים למשבר פיננסי משתק שהחל ב-2019 וראה את המטבע המקומי, הלירה הלבנונית, איבד עד 90 אחוז מערכו. עד 2021, שלושה רבעים מהלבנונים חיו מתחת לקו העוני, לפי האו"ם.
כאשר מגיפת COVID-19 החריפה את המשבר, אלפי עובדי בית איבדו את מקום עבודתם. מעסיקים לבנוניים רבים, שאינם מסוגלים לשלם את משכורות העובדים הזרים שלהם, בחרו לנטוש אותם ברחובות מחוץ לשגרירויות מדינותיהם בבירה ביירות, לפי אמנסטי. למרות זאת, מהגרים רבים נבחרו להישאר בלבנוןתוך ציון היעדר סיכויים במדינות מוצאם.
אבל עם תחילתם של חילופי אש כמעט יומיומיים בין ישראל לחיזבאללה מעבר לגבול הדרומי של לבנון בשנה האחרונה, שגרירויות בביירות נלחצו יותר ויותר בבקשות החזרה.
ממשלת הפיליפינים – אחת המדינות שמהן מגיעים עובדי בית רבים – התגייסה והחזירה את אזרחיה במשך רוב השנה ללא תשלום.
עם זאת, תגובתם של דיפלומטים אפריקאים בלבנון הייתה קרובה להיעדר, לפי עובדי בית מארבע מדינות אפריקאיות איתן שוחחו שאל ג'זירה.
"זה כאילו אין לנו שגרירויות כאן", אמרה סופי נדונגו, מהגרת עובדת בית ומנהיגת קהילה קמרונית בביירות. "מאז שהישראלים החלו להפציץ את לבנון, אני מקבל בקשות מנשים קמרוניות שאעזור להחזיר אותן לארץ. כאילו אני השגריר!"
לקמרון יש רק קונסול כבוד בלבנון.
"בשבועות האחרונים היו לנו נשים שנמלטו מדרום לבנון ובאו לביירות בחיפוש אחר מחסה. אחרים התקשרו אלי לאחר שהמעסיקים שלהם נעלו אותם בבתיהם, ברחו מהאזור והשאירו אותם למות", אמר נדונגו.
"עובדי בית אינם נתפסים כבני אדם"
מהגרי עבודה בלבנון אינם נכללים בהגנות הניתנות לעובדים על פי חוק העבודה הלאומי של המדינה. במקום זאת, מעמדם מוסדר על ידי "קפלה" או מערכת החסות, אשר הושוותה על ידי חוקרי זכויות אדם לצורה מודרנית של עבדות.
תחת שיטת הקפאלה, מהגרים אינם יכולים לבקש סעד משפטי בגין התעללות שנגרמה להם, לא משנה עד כמה הם חמורים. זה הוביל להתעללות משתוללת בעובדי בית לאורך השנים, לפי ארגון Human Rights Watch, ועד שנת 2017, הרשויות בלבנון העריכו כי שני מהגרי עובדי בית מתים מדי שבוע, בעיקר במהלך ניסיונות בריחה כושלים או בהתאבדות.
"למרבה הצער, עובדי בית אינם נתפסים כאן כבני אדם", הוסיף נדונגו. "הגזענות וההתעללות שאנו סובלים במקום העבודה אינן יודעות גבול. זה היה ככה כבר עשרות שנים ואני לא רואה שום סימני שיפור”.
במסגרת שיטת הקפאלה, מהגרי עבודה דורשים לעתים קרובות את התערבותם של הדיפלומטים של ארצם כדי לברוח ממעסיק מתעלל או כדי להגן על עצמם בבית המשפט.
כמה מהמשרדים הקונסולריים של מדינות שמהן מגיעות עובדי בית בלבנון אינם מאוישים על ידי דיפלומטים אלא "קונסולים של כבוד" – לרוב אזרחים לבנונים העובדים במשרה חלקית או בהתנדבות. דיווחים קודמים של אל-ג'זירה חשפו את זה הזנחה והתעללות של אזרחים על ידי קונסולי כבוד כאלה.
כשהמשבר בלבנון החריף, אל-ג'זירה גילתה שקונסוליית הכבוד של קניה ומשרדי הקונסול של אתיופיה משתמשים בדפי המדיה החברתית שלהם כדי לקרוא לאזרחים לשלוח מסמכי זיהוי אישיים בוואטסאפ כדי לרשום אזרחים להחזרה פוטנציאלית.
אבל עם ביטול רוב הטיסות מנמל התעופה הבינלאומי בביירות רפיק חרירי והעוצמה הגוברת של התקיפות הישראליות, לא ברור אם ניתן יהיה לקבוע טיסות החזרה בזמן הקרוב.
אל-ג'זירה הגיעה למשרדים הדיפלומטיים של ממשלות אתיופיה וקניה בביירות אך לא קיבלה תגובות.
הודח "בגלל שאני לא לבנוני"
סנדרין*, אזרחית מלגסית, אמרה שהיא בילתה יומיים ללא קורת גג בלי לאן ללכת לאחר שנמלטה מביתה בפרבר דאהיה בביירות, שהושמד מהתקיפות האוויריות של ישראל.
"(קונסול הכבוד של מדגסקר) מוציא הודעות בפייסבוק המאחלות לנו בהצלחה, אבל הן לא ממש עוזרות לנו", אמרה סנדרין. "אני עדיין זוכר את הפיצוץ ביום שבו הרגו (מנהיג חיזבאללה חסן) את נסראללה. זה היה הצליל המפחיד ביותר, כמו מאה רעידות אדמה. זה הפחית הכל לאפר".
לא ברור אם מהגרי עובדי בית נמנים עם יותר מ-11,000 הנפגעים שנכללו על ידי משרד הבריאות של לבנון, אם כי סנדרין אומרת שהיא בטוחה שרבים מהם חייבים להיות, אם לשפוט לפי ההרס שהיא הייתה עדה לה.
שני אזרחים אתיופים בעיר צור אמרו לאל-ג'זירה שהם מודעים למותם של שני עובדי בית אתיופיים שנהרגו יחד עם מעסיקיהם כאשר בנייני דירותיהם שוטחו בתקיפות אוויריות – חשבונות שאל-ג'זירה טרם אישרו באופן עצמאי. משרד הבריאות של לבנון אינו מפרט את הנפגעים לפי לאום.
סנדרין אמרה שלמי ששורד, מציאת מחסה היא אתגר, לא רק בגלל המחסור החמור במגורים. בביירות, בתים ובתי ספר רבים הוסבו למקלטים ציבוריים עבור עקורים, אך כולם סירבו לה ולמהגרים אחרים גישה בגלל התיעוד שלהם, אמרה. בסופו של דבר, היא הצליחה למצוא חברים למקלט איתם.
"הם אמרו שחסר לנו תיעוד, אבל אני חושב שהכלל הוא 'לבנונים בלבד'".
צפונית למדינה בעיר טריפולי, סלינה*, מהגרת עבודה סיירה ליאונית, אמרה לאל ג'זירה שהיא נמנית עם קבוצה של 70 מהגרים סיירה ליאוניים בעיקר וכמה מבנגלדש, שסולקו ממקלט בית ספר בגלל שלא. להיות לבנוני.
"ברחתי מהשכונה שלי כי קיבלנו את האזהרה מהישראלים שהם הולכים להפציץ את האזור. הצטרפתי לקבוצה של חברי הקהילה שלי שכמוני נעקרו מאזורים שונים וחיפשו מחסה. היו איתנו אמהות ותינוקות.
"שמענו שיש מקלט בבית ספר בטריפולי, אז עלינו על אוטובוס מביירות והגענו לשם. הגענו לבית הספר בין חצות או שתיים לפנות בוקר. אף אחד לא באמת ראה אותנו אני חושב. בשעות הבוקר הבחינו שאנחנו מהגרים.
"בבוקר הגיע הביטחון הכללי (רשויות ההגירה הלבנוניות) ואמר לנו שהמקלט לא בשבילנו. הם הכריחו אותנו לעזוב וקראו לנו 'עג'נאבי'". (ערבית עבור "זר" או "זר").
סלינה אמרה שהקבוצה בסופו של דבר עשתה את דרכה חזרה לביירות, שם נאמר להם על ידי המשטרה שהם לא רצויים על המדרכה של אזור מרכז העיר של העיר, למרות שהוא מוצף בעקורים.
"בילינו חמישה ימים כאלה בשינה בחוץ. היה גשם כבד והפצצות בכל לילה. ובכל זאת, אנשים המשיכו לקרוא למשטרה עלינו. פעם ניסיתי לנמק עם המשטרה, בכך שאמרתי שיש איתנו תינוקות. נשברתי בבכי".
ארגונים המנוהלים על ידי מהגרים ועמותות לבנוניות מקומיות נרתעו למצוא בתים פרטיים של זרים אדיבים וכנסיות המציעות מחסה לגברים, נשים וילדים מהגרים עקורים.
עד כה, סוכנויות הומניטריות גדולות, כולל הארגון הבינלאומי להגירה של האו"ם (IOM), לא עשו מעט כדי לשאת בנטל והן פונים לארגוני קהילת מהגרים כדי להתמודד עם סוגיית המקלט, לפי שלושה עובדי סיוע המכירים את הנושא והמסרים. נראה על ידי אל ג'זירה. משרד ה-IOM בביירות עדיין לא הגיב לפניית אל ג'זירה שנשלחה בדוא"ל בנושא.
מהגרים אפריקאים בלבנון מתמודדים עם שני אתגרים ייחודיים – מאבק החיים תחת הפצצות ישראליות ואפליה בגלל צבע עורם. pic.twitter.com/IGWx08HrJH
— AJ+ (@ajplus) 4 באוקטובר 2024
Tsigereda Birhanu, מהגרת ועובדת הומניטרית אתיופית בארגון Egna Legna Besidet המנוהל על ידי המהגרים האתיופית, אישרה לאל-ג'זירה כי עקורים אפריקאים אכן סורבים כניסה במקלטים, כולל בתי ספר וכנסיות.
היא הוסיפה כי הארגון שלה מצא מחסה ל-45 מהנשים בקבוצה של סלינה, והעביר להן גם מזון ומזרונים. ארגון אחר סייע לשאר חברי הקבוצה.
"מקלט הוא בעיה גדולה כאן. אין שום דבר מסודר רשמית למהגרים. אלמלא אנשים אדיבים, אפילו יותר היו בחוץ ברחוב. החורף מגיע אז נהיה יותר קר כאן".
ציגרדה שיתפה גם צילומים של מה שלדבריה הוא אתר בנייה נטוש בביירות המשמש כמקלט על ידי 60 מהגרים בנגלדשים שנעקרו מאזורים במדינה שמטרתם הפצצות ונמנעה באופן דומה גישה למרחב מקלט ציבורי.
עובדת הסיוע אמרה כי היא מודאגת מכך שרבים מהמהגרים העקורים "סובלים מחרדה ומצבי לב שמחמירים בגלל התקיפות האוויריות". אבל ארגונים קטנים כמוה אינם יכולים לספק הרבה סיוע.
"אין לנו את האמצעים לעמוד בביקוש", אמרה. "אנחנו צריכים אוכל, תרופות, בגדים לאנשים עקורים וטראומה".
*שמות שונו כדי להגן על הפרטיות של כמה נשים לא מתועדות ופגיעות.
