ביירות, לבנון – במהלך 11 החודשים האחרונים, כאשר התקפות אוויריות פגעו בכפרים הסמוכים לביתם, לקמני ואמה סוניה החליטו להישאר בכפר ג'ואיה שבדרום לבנון, כ-25 דקות נסיעה מזרחית לצור וקצת פחות משעה מהדרום. גְבוּל.
"היו כמה פשיטות לא רחוק משם", אמר לקמני, בן 26.
"והם שברו את מחסום הקול כמה פעמים", הוסיפה אמה סוניה בת ה-45.
סוניה הגיעה מסרי לנקה ללבנון כדי לעבוד כמנקה זמן קצר לפני שילדה את לקמני, שחיה כל חייה בלבנון ועובדת כמורה פרטית.
"אבל אז החלו ליפול פצצות ביום שני ואמרנו: 'בסדר, אנחנו צריכים ללכת'", אמרה לקמני לאל-ג'זירה, כשהיא יושבת על ספסל בפארק במרכז העיר ביירות, שם היא ואמה ישנות כעת.
היום הזה, 23 בספטמבר, יהפוך ליום הקטלני ביותר מאז תום מלחמת האזרחים במדינה בשנת 1990. פצצות ישראליות ירדו על כפרים בדרום ובקעת הבקעה במזרח לבנון, והרגו לפחות 550 בני אדם.
לקמני וסוניה אספו כמה חפצים, בעיקר בגדים, וברחו לצור, מתוך מחשבה שהם יהיו בטוחים שם.
אבל אחרי שלושה ימים, ההתקפות האוויריות סביב צור היו כל כך אלימות שהחליטו לעבור צפונה לביירות.
ביום שישי, 27 בספטמבר, שלח הצבא הישראלי פקודות פינוי לחלקים נרחבים מהפרברים הדרומיים של ביירות, מה שיצר משבר עקירה בבירה.
הם, כמו עובדים זרים אחרים בלבנון, ישנים כעת קשה.
לקמני ואמה מצאו מקום בגן ציבורי קטן ועשב עם כמה עצים ליד רחוב סואן בסיפי, ליד כיכר הקדושים במרכז ביירות.
כ-102,000 בני אדם כבר נעקרו ב-11 החודשים האחרונים. כעת הנתון הזה הוא כמיליון, לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA).
הערכת חסר גסה
משרד החינוך פתח מקלטים לעקורים בבתי ספר ברחבי הארץ אך הגביל אותם לאזרחי לבנון עקורים. חסרי אזרחות לבנונית, ורבים עמה, מצאו מקלט ליד חוף הים של ביירות או במרחבים ציבוריים.
הארגון הבינלאומי להגירה מעריך שכ-176,500 מהגרים חיים בלבנון, אם כי המספר האמיתי נחשב גבוה בהרבה.
נתון שצוטט בקביעות הוא כ-200,000, אבל גם זה הוא "המעטה גסה", לדברי מומחים ופעילים במגזר.
רבים מהם עובדים כעובדי ניקיון או מטפלות והם מחויבים למערכת העבודה של קפאלה במדינה, שקושרת עובד זר לנותן חסות מקומי ולעיתים גורמת להתעללות בעובד.
ההתקפות הישראליות האחרונות הדגישו את פגיעותם של עובדים זרים אלה. פעילים שמתמחים בעבודה איתם אמרו לאל-ג'זירה שהמלחמה הותירה אותם במגוון מצבים מטרידים.
"חלקם הושארו מאחור בבתיהם (של המעסיקים) באזורים ממוקדים, בעיקר בדרום לבנון או באזור הבקעה, והם נאלצו למצוא את דרכם חזרה לאזורים בטוחים לעתים קרובות ללא דרכונים או ניירות", דיאלה אהוואש, איש זכויות אדם פעיל שעבד בנושאי זכויות מהגרים, אמר לאל-ג'זירה.
אחרים הובאו לאזורים בטוחים על ידי מעסיקיהם, אך לאחר מכן הושארו ברחובות, נאלצו לישון קשה בפארקים או ליד חוף הים של ביירות. חלקם נלקחו למקלטים זמניים אך גורשו לאחר שהמנהלים החליטו לתת מקומות ללבנונים במקום זאת.
"אין הבנה שלנשים האלה יש זכויות. (המצב הזה) חוזר לקפלה ולאופן שבו היא פועלת, והופך את מהגרי עובדי הבית לאביזר או סחורה", אמרה סלמה סאקר, מהתנועה נגד גזענות (ARM), לאל-ג'זירה. "וכשאתה לא צריך את המצרך הזה אתה זורק אותו לרחוב."
"בעיקרון רוב מהגרי העבודה מתמודדים כעת עם מצב רעוע בדרגות שונות, אבל זה אסון במובן הכללי", אמר אהוואש.
אין מקום בלי מלחמה
עם התרחבות המלחמה, כמה שגרירויות החלו לחלץ את אזרחיהן. שגרירות הפיליפינים החזירה את אזרחיה לארץ מבלי להאשים אותם.
אחרים גורמים לאזרחים שלהם לשלם, ועובדים זרים רבים מקבלים שכר נמוך ואינם יכולים להרשות לעצמם כרטיסי טיסה יקרים הביתה. ואז יש אזרחים של מדינות שיש להן קונסוליית כבוד במקום שגרירות בלבנון.
"הקונסוליות האלה חסרות תועלת לחלוטין וחלקן מנצלות עובדים במצב הזה וגורמות להם לשלם יותר", אמר סאקר. "עם השגרירויות, יש תגובה ברמה גבוהה יותר."
אבל, הוסיף סקר, שגרירויות רבות עדיין דורשות מהאזרחים לשלם את דרכם הביתה.
בפארק בסיפי ישבה רוז, בת 30, עם שניים מבני ארצה אתיופיה. כולם התגוררו בפרברים הדרומיים של ביירות עד ליום שישי האחרון, אז החלה ישראל לשלוח פקודות פינוי. רוז נמצאת בלבנון כבר 12 שנים. היא עובדת כפרילנסרית ומתגוררת במקום משלה עם בעלה הסודני ושני ילדיה.
"כולם באים לכאן כדי לדבר איתנו אבל מה אנחנו מרוויחים מהראיונות האלה?" היא אמרה, עייפותה בולטת. היא אמרה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם עבור הפינוי, אבל גם אם היא יכולה, "בעלי מסודן ואני מאתיופיה. אין מקום בלי מלחמה".
חלק מהאזרחים ממדינות הסובלות מעימותים מתמשכים – סוריה, סודן, אתיופיה ואחרים – יכולים להירשם ל-UNHCR ולהגיש בקשה ליישוב מחדש, אם כי "התהליך לוקח שנים על גבי שנים ומשרת אוכלוסייה קטנה מאוד", אמר סקר. "אז זה לא באמת מצב בר קיימא."
גם ממשלת לבנון עזרה מעט, לדברי פעילים. במקרים מסוימים, הביטחון הכללי של לבנון, האחראי על ביקורת הגבולות, הטיל קנסות של מאות או אלפי דולרים על עובדים עם תעודות שפג תוקפן. רוב העובדים מרוויחים לכל היותר כמה מאות דולרים בחודש.
"כיוון שלבנון מתמודדת עם התקפות חסרות רחמים וחסרות הבחנה, זה קריטי לזכור את הפגיעים ביותר", אמרה דארה פויאלה, מארגון מהגרי עובדים (MWA), ארגון הפועל נגד ניצול מערכתי של מהגרי עבודה בלבנון. . "נדרשת חנינה כללית לכל אותם עובדים חסרי תיעוד שרוצים לעזוב".
אחת הבעיות הגדולות שעליהן התלוננו נשים בפארק בסיפי היה היעדר מקום פרטי להתקלח בו או להשתמש בשירותים. "לנשים זה קשה יותר מגברים", אמר מורטאדה, בן 36, גבר סודני שנעקר מהדרום.
"אם המלחמה לא תסתיים, נחזור הביתה"
חזרה בפארק במרכז העיר ביירות, לקמני ישבה עם אמה. הם אמרו שהפארק הוא מקלט הגון אבל הם היו רוצים מקום נקי להתקלח בו ולהשתמש בשירותים.
"אנחנו לא רגועים כאן אבל אנחנו סובלים את זה," היא אמרה, פוצחה חיוך והראתה את הפלטה על שיניה. "אנחנו לא רגילים להיות ברחוב."
בעוד שזרים רבים בלבנון פגיעים באופן שיטתי יותר מאשר אזרחים לבנונים, לקמני העריך כוח וסוכנות. "לא כל הזרים חסרי השכלה", אמרה. "חיינו חיים מאושרים".
אף שאינה אזרחית לבנון, היא בילתה את חייה במדינה. לעזוב, מבחינתה, זו לא אופציה.
"אנחנו לא יכולים לחזור לסרי לנקה, אין לנו שום דבר שם", אמרה. "אנחנו רוצים לחכות ולראות. אם לא נמצא כאן פתרון, נחזור לכפר שלנו”.
