דיר אל-בלח, עזה, פלסטין – ישבתי על הברכיים, שבורת לב ורועדת.
היינו על סף ציון 300 ימים למלחמת עזה – אבן דרך טראגית. אבל הטרגדיה לא כמעט הסתיימה איתנו.
התעוררנו ביום רביעי לחדשות של התנקשות באיסמעיל הנייה, הבוס המדיני של חמאס. פני האנשים היו מסומנים בצער ובתסכול כשדיווחתי על התגובות להריגתו מעזה. בעודם מתאבלים על מנהיג בולט, נמשכו הפשיטות הישראליות.
סיימתי את הראיונות והלכתי לאוהל אל-ג'זירה בבית החולים לחללי אל-אקצא כדי לכתוב. תוך כדי עבודתי, צפיתי באמבולנסים מביאים עוד גופות לבית החולים, ראיתי אנשים בוכים ומתמוטטים באבל.
בהיתי בשתיקה, ואז נזכרתי במאמר הדחוף שלי וחזרתי לכתוב. כשאתה עיתונאי, מדווח על מלחמה ובו בזמן גם קורבן של המלחמה, אין זמן לעבד רגשות בתוך הכאוס והטירוף.
בזמן שלחצתי על "שלח", עמיתי הינד חודרי הגיעה להתחיל את משמרת הטלוויזיה שלה, תסכול חרוט על פניה. זה היה חילופי הדברים הרגילים שלנו: על העייפות הפסיכולוגית שלנו ועל חוסר התוחלת של המצב שלנו. סיימנו את השיחה. לכל אחד היה הרבה מה לעשות.
הלכתי הביתה למשפחה ולילדים שלי.
אז התחילו להגיע ההודעות בווטסאפ: הקולגות שלנו איסמעיל אל-גולעיתונאי אל-ג'זירה, ורמי אל-ריפי, הצלם שלו, נהרגו לאחר שישראל פגעה במכונית שבה נסעו עם טיל.
לא רצינו להאמין, אבל אז הגיע האישור מעמיתים בשטח. ואני התמוטטתי על הברכיים.
זו הייתה סטירת לחי טריה של כל העיתונאים בעזה. לפי הספירה שלנו, 165 עיתונאים נהרגו כעת מאז תחילת המלחמה ב-7 באוקטובר. אך בכל פעם, אין לתאר את ההלם.
זה אותו הלם ששוטף אותנו בכל פעם שאנחנו מאבדים עמית עיתונאי למרות הידיעה שלנו שכולם נמצאים תחת גיליוטינה של מלחמה וכולם הם מטרה.
וזה אותו הלם שמזכיר לנו את האמת המרה שאף אחד לא שומע אותנו, לאף אחד לא אכפת מאיתנו.
אישה אמרה לי ביום רביעי שהעולם עייף מאיתנו ומהחדשות שלנו. משועמם מהמלחמה בעזה, אדיש לסבל שלנו. היא צדקה!
העולם עייף מאיתנו, הו, עמיתי איסמעיל.
נמאס לראות אותך על המסך במשך 300 יום, משדר חדשות בשידור חי מסביב לשעון מצפון עזה.
נמאס לכם מדווחים, רעבים ולא מצליחים למצוא אוכל. כתבת על הרעב שלך, איבדת את אחיך ואביך במלחמה, נעצרת ועונתת בבית החולים אל-שיפא, הפרדת מאשתך וילדיך העקורים בדרום עזה.
העולם היה עייף ממך עד שהמסך דיווח על ההרג שלך, ראשך מנותק מגופך בהשתקפות אכזרית של המלחמה שסיקרת.
היית עמית אדיב, צנוע ומתמיד.
עמיתי מרה אל-ואדיה סיפרה לי איך נהגת לבדוק את הבית שלה אחרי כל מבצע ישראלי באזור שלה ולהרגיע אותה שזה בסדר.
עמית אחר, מוחמד אלזענין, אמר שבדקת את משפחתו בצפון ועשית כמיטב יכולתך לספק להם מחסה לאחר שהביתם נהרס. מוחמד גם לא ישכח איך הבאת לחם לאמא שלו.
מותך הוא התזכורת האחרונה לאופן שבו ישראל השתיקה כל כך רבים מאיתנו, רבים מדי מכדי למנות אותם, אבל כל אחד מהם מונח לנצח בזיכרונותינו כגיבור שנלקח מוקדם מדי. הכל בשביל עיסוק בעיתונאות.
ממתי עיתונאים הם מטרות? מאז שהעולם הפנה עורף לעזה, מפשיט מאיתנו את האנושות ומנע מאיתנו הגנה בינלאומית וזכויות אדם בעתות מלחמה ומשברים.
אבל מעכשיו, לא אשאל איפה העולם. איזה עולם? אין כאן עולם. אפילו ראשינו המפוצצים במדי עיתונות או גופות ילדינו המבותרות לא משנים דבר.
העולם השקרי הזה הוא לא המקום שלנו, איסמעיל היקר. אולי היום, בפעם הראשונה מזה 300 יום, אתה ישן בשלווה ובנוחות, מבין את המשמעות המלאה של "אמת".
האמת שכל תושבי עזה יודעים עכשיו היטב: זה רק עניין של זמן. כולנו מחכים לתורנו במלחמה הזו, ובגן עדן, לא נסלח לאף אחד.
