אני אמא לתאומים בני 11. לאחרונה שניהם ניגשו למבחן למחוננים, אבל רק אחד מהם עבר אותו. איך אני מתווכת להם את התוצאה בלי לפגוע בדימוי העצמי של אחד מהם או לייצר ביניהם קנאה ותחרות?
“תחילה חשוב לי לציין שאין דרך לעשות את זה בלי לייצר ביניהם קנאה ותחרות. יש כל מיני תגובות אפשריות לאירוע, והן תלויות בך ובבן הזוג שלך, בסולם הערכים שלכם, במערכת היחסים בין הילדים ובהבנת הטמפרמנט של כל אחד מהם".
“את יכולה להחליט שאת אומרת לשניהם שהם לא עברו את מבחן המחוננים, ובזה זה נגמר. המשמעות היא שיום אחד האמת תתגלה, ואז הם יבואו ויטיחו את זה בכם. את יכולה לבחור להגיד לשניהם שהם עברו, אבל שאתם כמשפחה החלטתם שאתם מוותרים על זה כי מדובר ביום־יומיים של שליפה מהלימודים הסדירים, וזה עלול להפריע לשגרה בכיתה. לכן, החלטתם שאתם תיתנו להם העשרה נוספת אחרי שעות הלימודים, במקום לימודי המחוננים".
“הביאי בחשבון שיום אחד הם יגלו גם את זה, ויגידו ‘שיקרתם’, ואז תצטרכו להסביר למה עשיתם את זה. האפשרות הנוספת היא פשוט להגיד שאחד עבר והשני לא, ושאתם מתלבטים. תביני שתמיד יש לנו בחירה, ואנחנו צריכים לקבל את ההחלטה המושכלת בהתאם למצב ולקשר בין השניים".
“אמא יקרה, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כשיש תאומים, בלתי אפשרי שיהיה איזון ביניהם כל הזמן – את לא יכולה למזוג לשניהם אותה כמות של שוקו לכוס, להלביש אותם אותו הדבר, ולשמור שלא תהיה ביניהם קנאה. הרצון שלך עלול לייצר ביניהם סימביוזה, ולאורך זמן זה מאוד מסוכן. המשפט ‘שנינו יחד וכל אחד לחוד’ הוא בדיוק זה – כל אחד מהילדים האלה הוא ישות עצמאית אחרת".
"אחד ילמד כימיה, השני אמנות, אחד יתחתן בגיל צעיר יותר, האחר יעדיף להתחתן קצת יותר מאוחר. חשוב שתזכרי שהם לא אותו אדם, גם אם הם תאומים זהים. צריך לוודא שאת מייצרת ייחודיות לכל אחד מהם. בשורה התחתונה, בסוף תקבלי החלטה, צפי את ההשלכות שלה ותהיי מוכנה”.
בתי בת השנה לא נמצאת במסגרת של מעון, היא איתי בבית. מאז שהייתה בת ארבעה חודשים שמתי לב לכך שהיא בוכה ליד אנשים מסוימים, ממש בכי היסטרי, ולוקח לה די הרבה זמן להירגע. זה יכול להיות קרובי משפחה, ואפילו אנשים שעוברים ברחוב. אם מישהו נוגע בה, היא רועדת ובוכה חזק יותר, וכשמדובר באנשים שאני מכירה, זה ממש לא נעים לי. למה זה קורה ומה אני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב?
“ילדים נולדים עם יכולת לקלוט אנשים מוכרים, ויש משהו באנשים זרים, כמובן שלא בכולם, שיכול לעורר בהם פחד גדול. יש טענה שאומרת שכשאנחנו נולדים, המוח שלנו רגיל לכל מיני תבניות ברורות, וכשיש פרצוף שלא מסונכרן עם התבניות, המוח שלנו קולט את זה. ממה שאת מתארת, ההתנהגות של הבת שלך אכן תואמת לגיל. עם הזמן את תראי שהמוח שלה ילמד להתאים את עצמו לכל מיני מצבים, ובעוד כמה חודשים תראי שינוי".
“בפעם הבאה שהיא תבכה ברחוב או בקניון, תכניסי את הפנים שלך לטווח הראייה של הילדה, ותמשיכי ללכת. אם את מתרחקת, תחזיקי אותה הפוך, שהיא תסתכל לכיוון שלך. את יכולה להחזיק אותה ולהגיד לה בשקט ‘אמא פה… אמא פה… אמא פה’, עד שהיא נרגעת".
“אני מבינה שבזמן מפגשים משפחתיים הבכי שלה לא נעים לך, אבל הילדה הקטנה שלך קודמת לכל. אנשים מתקרבים והיא בוכה? תגידי להם שהיא התעוררה הפוכה היום, ותשימי אותה בלול מרוחק עם כל מיני דברים שיעסיקו אותה, ויהיה בסדר. בו זמנית חשוב לי שתביאי בחשבון את האפשרות שיש לה סוג של רגישות חושית כזו או אחרת, וחשוב שתדעי שהיום יש מערך טיפול בילדים שמתמודדים עם רגישות כבר בגיל מאוד מוקדם. אם את רואה שזה לא משתנה בחודשים הקרובים, ההמלצה שלי היא שתפני לרופא המשפחה ותבקשי שיפנו אותך לגורמים הרלוונטיים כדי לאבחן את הילדה. ככה תוכלי למצוא את ההדרכה הנכונה ואת הטיפול הנכון, שיקל עליה”.
