כשהתחלתי ללמוד סיעוד באוניברסיטת אל אזהר, ידעתי שאני רוצה לעבוד בבית החולים אל-שיפא. זה היה החלום שלי.
זה היה בית החולים הגדול והיוקרתי ביותר ברצועת עזה. כמה מטובי הרופאים והאחיות בארץ ישראל עבדו שם. משלחות רפואיות זרות שונות היו באות ומספקות הכשרה וטיפול גם שם.
אנשים רבים מצפון ועד דרום רצועת עזה פנו לעזרה רפואית באל-שיפא. פירוש שמו של בית החולים בערבית הוא "ריפוי", ואכן, זה היה מקום מרפא לפלסטינים בעזה.
בשנת 2020 סיימתי את בית הספר לאחיות וניסיתי למצוא עבודה במגזר הפרטי. לאחר מספר עבודות קצרות מועד, נכנסתי לאל-שיפא כאחות מתנדבת.
אהבתי מאוד את העבודה שלי במיון. הלכתי לעבודה עם תשוקה ואנרגיה חיובית כל יום. הייתי פוגש מטופלים עם חיוך רחב, בתקווה להקל קצת על כאבם. תמיד אהבתי לשמוע את תפילות המטופלים עבורי בהכרת תודה.
במיון היינו 80 אחיות בסך הכל – נשים וגברים כאחד – וכולנו חברים. למעשה, כמה מחבריי הקרובים ביותר היו עמיתים בבית החולים. עלא היה אחד מהם. עשינו משמרות ביחד ויצאנו לשתות קפה מחוץ לעבודה. היא הייתה ילדה יפה שהייתה מאוד חביבה ואהובה על כולם.
ידידות כזו והחברה בין הצוות הם שעזרו לי לעבור כשהמלחמה התחילה.
כבר מהיום הראשון, בית החולים היה מוצף בנפגעים. אחרי שהמשמרת הראשונה שלי הסתיימה באותו יום, נשארתי בחדר האחיות בוכה במשך שעה על כל מה שעברנו ועל כל הפצועים שראיתי סובלים.
בתוך ימים היו יותר מאלף פצועים ושהידים בבית החולים. ככל שהובאו יותר אנשים, כך עבדנו קשה יותר בניסיון להציל חיים.
מעולם לא ציפיתי שהאימה הזו תימשך יותר מחודש. אבל זה קרה.
עד מהרה, הצבא הישראלי התקשר למשפחתי ואמר לנו שאנחנו צריכים לעזוב את הבית שלנו בעיר עזה. עמדתי בפני בחירה קשה: להיות עם המשפחה שלי בתקופה הנוראית הזו או להיות עם החולים שהכי זקוקים לי. החלטתי להישאר.
נפרדתי ממשפחתי שברחה דרומה לרפיח ונשארתי בבית החולים אל-שיפא, שהפך לביתי השני. גם עלא נשאר מאחור. תמכנו וניחמנו אחד את השני.
בתחילת נובמבר הצבא הישראלי אמר לנו לפנות את בית החולים והטיל עליו מצור. הציוד הרפואי שלנו התחיל להתמעט. נגמר לנו מהר מאוד הדלק עבור מחוללי החשמל שלנו, ששמרו על ציוד מציל חיים.
אולי הרגע הכי קורע לב היה כשנגמר לנו הדלק והחמצן וכבר לא יכולנו להחזיק את הפגים שהיו לנו בחממות. נאלצנו להעביר אותם לחדר ניתוח שם ניסינו לחמם אותם. הם התקשו לנשום ולא היה לנו חמצן שיעזור להם. איבדנו שמונה תינוקות תמימים. אני זוכרת שישבתי ובכיתי הרבה זמן באותו יום בשביל אותן נשמות תמימות.
ואז ב-15 בנובמבר הסתערו חיילים ישראלים על המתחם. הפיגוע הגיע בהלם. כמתקן רפואי, הוא היה אמור להיות מוגן על פי החוק הבינלאומי, אבל ברור שזה לא עצר את הצבא הישראלי.
רגע לפני הפשיטה, הממשל שלנו אמר לנו שהם קיבלו קריאה שהישראלים עומדים להסתער על מתחם הרפואה. סגרנו במהירות את השער של המיון והתאספנו פנימה סביב שולחן האחיות באמצעו, בלי לדעת מה לעשות. למחרת ראינו חיילים ישראלים מקיפים את הבניין. לא יכולנו לעזוב ונגמר לנו הציוד הרפואי. נאבקנו לספק טיפול לחולים שהיו איתנו.
לא נשאר לנו אוכל ומים. אני זוכר שהרגשתי סחרחורת וכמעט התעלפתי. לא אכלתי כלום במשך שלושה ימים. איבדנו כמה חולים בגלל המצור והפשיטה הישראלית.
ב-18 בנובמבר, ד"ר מוחמד אבו סלמיה, מנהל אל-שיפא, בא לספר לנו שהישראלים הורו לפנות את כל המתחם הרפואי. אם הייתה לי ברירה, הייתי נשאר, אבל הצבא הישראלי לא השאיר לי.
מאות מאיתנו, רופאים ואחיות, נאלצנו לעזוב, יחד עם חולים רבים. רק כשני תריסר צוותים נשארו מאחור עם חולים מרותקים למיטה שלא ניתן היה להזיז אותם. גם ד"ר אבו סלמיה נשאר מאחור ונעצר מספר ימים לאחר מכן. הוא נעלם במשך שבעת החודשים הבאים.
אני, יחד עם עשרות עמיתים יוצאים דרומה לפי פקודות ישראליות. עלא ועוד כמה אחרים התריסו נגד הפקודות הללו ופנו צפונה אל משפחותיהם. הלכנו קילומטרים רבים ועברנו מחסומים ישראלים, שם נאלצנו להמתין שעות, עד שהצלחנו למצוא עגלת חמור שיכולה להעביר אותנו חלק מהדרך.
כשהגענו סוף סוף לרפיח, שמחתי לראות את המשפחה שלי. היה הרבה בכי והקלה. אבל האושר בלהיות עם המשפחה שלי העיב במהרה בחדשות מזעזעות.
עלא הצליחה לחזור למשפחתה בבית לאהייא, שנעקרה במקלט בבית ספר. אבל כשהיא ואחיה הלכו לביתם הנטוש כדי לחלץ כמה חפצים, טיל ישראלי פגע בבניין והם נרצחו.
הידיעה על מותה הגיעה כהלם עצום. שנה לאחר מכן, אני עדיין חי עם הכאב של אובדן חברי הקרוב – אחד האנשים המתוקים ביותר שהכרתי שאי פעם אהב לעזור לאחרים ותמיד היה שם כדי לנחם אותי ברגעים קשים.
במרץ חזרו חיילים ישראלים לאל-שיפא. במשך שבועיים, הם השתולל דרך בית החולים, מותיר מאחור מוות וחורבן. במתחם הרפואי לא נותר מבנה שלא ניזוק או נשרף. ממקום של ריפוי הפך אל-שיפא לבית קברות.
אני לא יודע איך ארגיש כשאראה שוב את בית החולים. איך ארגיש בידיעה שמקום ההישגים המקצועיים הטובים ביותר שלי והרגעים היקרים ביותר שחולקו עם עמיתים הפך גם למקום של מוות, היעלמויות כפויות ועקירה?
היום, יותר משנה לאחר שאיבדתי את מקום עבודתי, אני גר באוהל ומטפל בחולים במרפאה מאולתרת. העתיד שלי, העתיד שלנו אינו בטוח. אבל בשנה החדשה יש לי חלום: לראות את אל-שיפא כפי שהיה פעם – מפואר ויפה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
