צו החנינה האחרון של בשאר אל-אסד הוא ה-24 מסוגו. כמו כל הקודמים, זה לא נותן שום ערובה לחזרה בטוחה לסורים.
מאז פרוץ המהפכה הסורית ב-2011, סוריה מתמודדת עם משברים פוליטיים והומניטריים מתמשכים. במהלך השנים התברר כי למשטרו של בשאר אל-אסד אין כל כוונה לשנות את גישתו או לעסוק בתהליך מדיני שיוביל לפתרון כולל ובר-קיימא.
אחד הכלים העיקריים שלה לתמרן את הנוף הפוליטי היה הוצאת צווים המעניקים חנינה לאסירים פוליטיים ולגברים בגיל גיוס שנמנעו משירות צבאי כפוי. היא מציגה את הגזירות הללו כצעדי פיוס אבל זה רחוק מהאמת.
צו חקיקה 27, שהוצא ב-22 בספטמבר הוא הצו ה-24 מאז תחילת המהפכה הסורית ומשקף את האסטרטגיה המתמשכת של המשטר של התחמקות מלחץ פוליטי וסחבת במתן ויתורים פוליטיים משמעותיים להשגת פתרון מדיני.
אל-אסד מנצל את הגזירות הללו כאמצעי להונות את הקהילה הבינלאומית שהוא עושה מאמץ ליציבות ופיוס.
אך בחינה מדוקדקת של הגזירות הללו מגלה שהן מותירות מקום ניכר לסוכנויות הביטחון לתמרן את גורלם של אנשים שכביכול מכוסים על ידי החנינה. בעוד שהגזירות מפרטות חנינה על עבירות מסוימות, האשמות שהמשטר מפברק נגד יריבים פוליטיים, כמו "טרור" ו"בגידה על רקע", נותרו לא נכללות. משמעות הדבר היא למעשה שרוב העצירים והפעילים הפוליטיים נותרים מחוץ לתחום הגזירות הללו, מה שהופך אותם לבלתי יעילים במתן סביבה בטוחה להחזרת פליטים.
סוגיה מהותית הפוקדת את הגזירות הללו היא היעדר פיקוח שיפוטי עצמאי. סוכנויות הביטחון מפעילות שיקול דעת מוחלט בקביעת מי מרוויח מהחנינה, ויוצרות סביבה בשלה להפרות חמורות של זכויות אדם. במקום לשמש כאמצעי להשגת צדק, גזירות אלו מתפקדות ככלים לסחיטה ולכידה של מתנגדי משטר שעשויים להאמין שהמשטר רציני במאמצי הפיוס הללו כביכול. בעבר, חזרו רבים התמודדו עם מעצר, עינויים או אפילו התנקשות עם שובם לאזורים שבשליטת המשטר.
דמשק הוכיחה שוב ושוב שהיא לא מוכנה לעסוק בתהליך מדיני אמיתי. לעומת זאת, היא מעדיפה לתמרן מכשירים משפטיים ופוליטיים כדי לעכב כל פתרון אמיתי תוך המשך חיזוק סמכותה באמצעות כוח צבאי ותמיכה חיצונית. החלטות האו"ם, כמו החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2254, הקוראת להפסקת אש וייזום מעבר מדיני, נותרו רק מילים על הנייר עבור המשטר. היא מסרבת להתחייב לכל תהליך שיוביל למעבר כוח ופוסלת כל שינוי מבניים במנגנון המדינה, במיוחד לאחר איבוד ריבונות מהותית לבעלי בריתה הזרות.
לאור זאת, על הקהילה הבינלאומית להכיר בכך שגזירות החנינה הללו הן ניסיונות נואשים של אל-אסד להתחמק מדרישות הפתרון המדיני. המשך מתן הזדמנויות נוספות למשטרו לשנות את התנהגותו הוא בזבוז זמן ומחמיר את סבלו של העם הסורי.
על הקהילה הבינלאומית לאמץ עמדה נחרצת יותר ולהתנות כל התקשרות עם דמשק בהתקדמות מוחשית בתהליך המדיני, לרבות תחילתו של מעבר מדיני המבטיח את זכויותיהם של כל הסורים ומבטיח צדק ואחריות.
סוריה לא יכולה לצאת ממעגל המלחמה והסבל ללא פתרון מדיני מקיף המבוסס על החלטות האו"ם. המעבר המדיני הזה חייב להקיף את היווצרותו של גוף שלטוני מעברי בעל סמכויות ביצוע מלאות, המסוגל לייצג את כל מרכיבי האוכלוסייה הסורית ולקיים בחירות חופשיות והוגנות בפיקוח האו"ם. בהיעדר צעדים אלה, סוריה תישאר שקועה בכאוס, והמשטר ימשיך להפעיל מכשירים משפטיים ופוליטיים כדי לתמרן את גורל העם הסורי.
העם הסורי, שנלחם במשך שנים על זכויות היסוד שלו לחירות, כבוד וצדק, לא יקבל פתרונות חלקיים או פשרות. מה שנדרש הוא תהליך מדיני אמיתי שמסיים את סבלם של מיליוני סורים הן בתוך המדינה והן מחוצה לה, ושם קץ למדיניות השיטתית של המשטר של דיכוי, מעצר שרירותי ועינויים. ככל שהפתרון המדיני מתעכב, כך המשברים ההומניטריים נעשים חריפים יותר.
בסופו של דבר, פתרון מדיני נותר הדרך היחידה להשבת השלום בסוריה ולהבטחת יציבותה. המשטר לא יכול להמשיך להסתמך על גזירות חנינה כדי לדחות את נפילתו הבלתי נמנעת, וגם הקהילה הבינלאומית אינה יכולה לשתוק לנוכח הניסיונות הנואשים הללו. כל הגורמים הרלוונטיים, מקומיים ובינלאומיים כאחד, חייבים לקחת את האחריות שלהם ולפעול ברצינות להשגת החלטה פוליטית צודקת ובר קיימא המבטיחה את זכויותיהם של כל הסורים ותבנה מחדש את המדינה על יסודות דמוקרטיים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
