אה, איזה סוף שבוע של ספורט זה היה. מזכייתה של ראשידאט אדלקה בליגת היהלום במונקו, ועד לשערים האחרונים בדרבן ועד למשחק סיום מרתק בקרוק פארק, זה היה אחד מאותם סופי שבוע שלא היית צריך לעזוב את הספה ובכל זאת יכולת להרגיש השראה מוחלטת מדוגמה דוגמה להשפעה הטרנספורמטיבית של ספורט יכולה להיות לפעמים על הפסיכוזה שלנו. כמה זה משמח אותנו. כמה מוסחת. כמה חי.
אבל ברצינות, לא. אני לא יכול לעשות את זה. לא ביום שני הזה. אני לא יכול לכתוב עמוד אחורי על ספורט כשצפיתי, כמו רבים מכם, בהמון של בני אדם משחקים כדורגל על מגרש רגעים לפני שהוא הופצץ. שניות לפני שהמוות נפל מהשמים. חשבתם שזה הולך להיות טור על הכאב הפוטנציאלי של זכייתו של גאלווי בכל אירלנד או באנגליה וביורו? הייתי אומר שאני מצטער. אבל אני לא. אם אתה רוצה נסיעה ללא רגשות אשם במהלך הבוקר של יום שני שלך, לך לקרוא את הניו יורק טיימס.
אתמול ביקרתי בבית חולים בקהיר שמטפל בתינוקות שפונו מעזה. הם קטנים כמו יילודים למרות שהם בני שמונה חודשים. לרבים מהם יש ייעוד מעל מיטת התינוק שלהם שכתוב עליו WCNSF. זה קיצור של 'ילד פצוע אין משפחה שורדת'. אני בטוח שאם הם יגדלו להיות מספיק חזקים, הם ירצו לבעוט בכדור, כי אפילו יתומים בועטים בכדור, אבל מעניין כמה מהם יעשו זאת בלי לפחד ממה שהשמיים טומנים בחובם, בהתחשב בכך שזה היה הצינור שממש תלש את הוריהם מהאדמה הזו?
בעוד שבועיים תחל האולימפיאדה. ישראל, המדינה האחראית על היתומות, תשלח 87 ספורטאים. אלוהים יודע, רבים מאותם ספורטאים אולי מתנגדים למה שקורה בעזה, אבל לעולם לא נדע. זה לא סוג כזה של מקום, תבין. זו לא סוג המדינה שסובלת חשיבה ביקורתית, לא משנה התנגדות. רבים מהספורטאים שנבחרו ישרתו בצה"ל. אחרת הם היו נכנסים לכלא. זה לא הופך אותם לרוצחי תינוקות, אבל, אם הם ישתקו, כפי שהם ישתנו בהכרח, זה הופך אותם לאשמים בהתאחדות.
"אבל," אני שומע בכי, "מה עם מינכן?" ואתה תהיה צודק. הטבח של 11 חברי הנבחרת האולימפית הישראלית וקצין משטרה מערב גרמניה אחד על ידי הקבוצה המיליטנטית של ספטמבר השחור ב-1972 היה ללא ספק השעה האפלה ביותר של המשחקים, ואחת שעיני העולם התאמנו עליה. טרור הוא לא תחרות, אבל מינכן, מסיבות רבות, הייתה אירוע כל כך דרמטי שתמיד יסתיים כסרט. לא יהיה שובר קופות הוליוודי על עזה. מאיפה בכלל היית מתחיל? באיזו זוועה היית בוחר? כמי שחיה פיצוץ בביירות שבו נהרגו 220 בני אדם, אין יום שאני לא חושב על האנשים ברפיח ובחאן יונס ואל-מאוואסי שחיים 281 פיצוצים רצופים בביירות, כשהבא הבא יגיע מחר.
אני מעלה את זה רק כי אני יודע איך זה לראות ילדים פגומים נישאים מרחובות מפוצצים. אני יודע איך זה להכיר את ההורים של הילדים האלה. אני יודע איך זה לנגב את הדם והצואה ולהקיא ממכונית שהביאה אותם לבית החולים. זה נשאר איתך.
אז אל תגיד לי שזה מסובך. אל תגידו לי שהשעיית ישראל מספורט בינלאומי היא בלתי אפשרית בגלל עוולות נוראיות שנעשו לה בעבר. אם מדינת פלסטין הפנטסטית הייתה שוחטת 40,000 בני אדם ב-9 חודשים, הייתי מעלה את אותו תיק נגדם בדיוק.
ואל תעשה השוואות מטופשות לגבי כל מדינה אחרת במצב דומה, כי אף מדינה לא קיימת.
בדיוק כמו שההורים של אותם יתומים כבר לא קיימים. הם אבק. או ליתר דיוק, הם חתיכות בשר, שנרקבות כבר בחום יולי, נותרו שם לאכילה על ידי כלבים, מפוצצים על ידי אויב בלתי נראה, מסתתרים לא בבניינים מעבר לפינה, אלא בחדרי בקרה בתל אביב ובאשקלון. בניגוד לרוב האולימפיים שלהם בפריז, אותם חיילי צה"ל יקבלו מדליות על ה'קרב' שלהם, ותאמינו לי, הם ילבשו אותן. בגאווה.
אז השבוע, כשאתם אוספים את ילדכם ממחנה הקיץ, היו אסיר תודה על כך שהשמיים שהם משחקים תחתיהם ריקים, מלבד העננים האפורים שאנו מקוננים כל כך בקביעות. היו אסירי תודה שאין כלי מוות שפוגע בהם, ללא ידיעתם, בכוונה להרוס, לנכות ולהרוג. היו אסירי תודה על כך שהברך המושחת, האגו החבול, הקלות המדומיינת של חבר מוסח הוא העוול היחיד שהם יסבלו. הכל במשיכת עטו של אלוהים.
שבוע הבא, בואו נדבר על חָמוּשׁ ואנגליה ורורי מקלרוי מנצחים או מפוצצים את הפתוחה.
השבוע, בואו להתאבל על המתים.
ההמון הפכפך. בשבת בערב מול ארמאג, דיוויד קליפורד היה, לפי הסטנדרטים המלכותיים האחד שלו, מתחת לרמה הנמוכה. בהתחשב בדרכם לנקודה זו, אלו מאיתנו מחוץ לממלכה ראו מעט את קליפורד השנה, ולמען האמת היו פחות בגללה. עד לנקודה הזו, הוא בהחלט עשה מספיק, אבל, מתוך הבנה למה הוא מסוגל, היה סביר להניח שככל שקרי יתקרב לגמר, קליפורד יבצע טוב יותר. אחד היה מאוד תלוי בשני, למעשה, וזה בהחלט חלק מהבעיה.
לקליפורד, 25, יש כבר מדליה אחת של כל אירלנד, וכל סיפור על הניצחון של קרי על גאלווי ב-2022 לא יהיה שלם בלי שהגאונות שלו תהיה במרכזה. ההופעה שלו באותו יום הייתה בקלות אחת הזכורות ביותר שנתנו חלוץ פנימי בגמר של כל אירלנד, לא מעט בגלל הלחץ שהיה תחתיו. בלעדיו, קרי פשוט לא היה מנצח, וגם לא היו נכנסים לבעיטה מדבלין בשנה שעברה. העובדה שקליפורד היה זה שנראה שהאחראי הבלעדי לשאת את קרי עד לנקודה זו מעידה, לא רק על הכישרון שלו, אלא על המנהיגות שלו.
במוצאי שבת, רבים ברשתות החברתיות שמחו על הבינוניות היחסית של קליפורד נגד ארמאג, וזלזלו בטעות השוואות לא מבוססות לפיטר קנבון ואחרים. למרבה הצער, זו הייתה טריפה צפויה, סיבה נוספת לכבות את הטלפון כשאתה מנסה לצפות וליהנות מאירוע כה משכנע. כאינדיבידואל, קליפורד השיג יותר בגילו כמעט מכל כדורגלן גאלי אחר שהגיע לפניו. הוא גם קבר את אמו בשנה שעברה, יום לפני גמר מנסטר בעצמו ואחיו פאדי שיחקו. יום חופש, שבוע חופש, עונה לא משנים דבר. הוא הרוויח את מנוחתו. חבל על הטיפשים שמפקפקים בו בשנה הבאה.
לכולנו, המינוי של היימר האלגרימסון כמנהל נבחרת הגברים של הרפובליקה של אירלנד הגיע כמו בריח מן הכחול. אולי אפילו עבור האלגרימסון עצמו. בטח אם כן, יש תסריט לקומדיה בת שישה חלקים בסגנון טד לאסו שמתווה את תהליך הבחירה מהבחור שחשב עליו לראשונה ועד לחיפוש שמו בכתב העת האיסלנדי לרופאי שיניים רשומים? זה לא פשוט; משלחת FAI מגיעה לניתוח שלו בדיוק כשהוא עומד לעשות טיפול שורש, סיגור רוס מנגן על מערכת הקול שלו. היופי בהכנת תוכנית טלוויזיה אמיתית על כל הפיאסקו הוא שאנחנו בעצם יודעים כמה זמן זה נמשך.
שים את הכסף שלך רורי מקלרוי השבוע. לאחר שנעלם במשך חודש לאחר שנתן ל-PGA להחליק, הוא ירד בסוף השבוע באליפות סקוטלנד הפתוחה. הנישואים הבלתי מוצלחים שלו אינם מהעמודים הראשונים. הוא בילה את רוב השבוע במועדון הרנסנס בהגנה פומבית על הקאדי שלו וקרא למבקריו. זה ספר לימוד, טריטוריית גוף נקמה עבור האיש ההוליוודי. כל מה שהוא צריך לעשות זה להישאר כועס, וכד הקלארט שוב יכול להיות שלו. לגיהנום אין זעם כמו גאון שבוז.
