כשהאבק שוקע אט אט על הבחירות האלה, וקמאלה האריס עומדת מול ההריסות של קמפיין שלא הצליח לנצח מדינה אחת, המפלגה הדמוקרטית ותומכיה הליברלים מחפשים בשקיקה מישהו, כל אחד, מלבד עצמם להאשים בו. התבוסה הקטסטרופלית שלהם. ונראה שהם כבר מצאו שעיר לעזאזל נוחים: ערבים אמריקאים, מוסלמים וכל מי שסירב להצביע לממשל שאיפשר בשקיקה את רצח העם של עמי, הפלסטינים.
במהלך הלילה של ה-5 בנובמבר, כשהקולות האלקטורליים ממדינות מפתח כמו צפון קרוליינה, אינדיאנה ואוהיו התגלגלו לטראמפ, הפלטפורמות החברתיות נצפו עם דמוקרטים זועמים שהאשימו את התוצאה על ערבים ומוסלמים אמריקאים שלא הצביעו להריס ואיחלו עוד מוות והרס על אחינו במזרח התיכון כעונש על "בגידה" הנתפסת הזו.
"אני מקווה שכל מוסלמי מזוין שהצביע בטראמפ יזכה לראות את ביבי הופך את עזה לחניון זכוכית", כתב אחד מהם. "(מנהיגת מפלגת הירוקים, ג'יל) שטיין הבוחרים הולכים לראות מה טראמפ עושה לעזה", הציע אחר.
נראה שהטיעון שלהם הוא שעל ידי דחיית האריס, הענקנו לטראמפ את הנשיאות ו"הקרבנו" את עתיד הדמוקרטיה האמריקאית על מזבח מדיניות החוץ.
נראה שהם מאמינים לא רק שאנו חזקים מספיק כדי להכריע את גורלה של הדמוקרטיה במדינה זו, אלא גם שפשוט בשל מעמד המיעוט שלנו, אנו "חייבים" את קולנו למפלגה הדמוקרטית.
בטח, זה נכון שבבחירות עכשוויות בארה"ב, מיעוטים הראו באופן עקבי תמיכה במועמדים דמוקרטיים בשיעורים גבוהים בהרבה מאשר מצביעים לבנים.
ב-2016, ניצחונו של טראמפ נגד המועמדת הדמוקרטית לנשיאות דאז, הילרי קלינטון, הובטח בעיקר על ידי מצביעים לבנים, כאשר 57 אחוז מהגברים הלבנים ו-47 אחוז מהנשים הלבנות הצביעו עבורו. 88 אחוז מהמצביעים השחורים ו-65 אחוז מהמצביעים באסיה תמכו בדמוקרטים בבחירות ההן. באופן דומה, שלושה רבעים מהמצביעים המוסלמים וכ-60% מהערבים האמריקאים אמרו שהם הצביעו עבור קלינטון באותה שנה. הדפוס נמשך ב-2020, כאשר מיעוטים, כולל מוסלמים וערבים, הופיעו במספרים גדולים כדי לתמוך בכרטיס ביידן-האריס.
אבל התמיכה ההיסטורית הזו, שללא ספק חיזקה את הניצחונות הדמוקרטיים בעבר ועזרה לקלינטון לקיים את ההצבעה העממית ב-2016, לא אומרת שאנחנו "חייבים" משהו למפלגה, או שאנחנו יכולים להיות אחראים לתבוסתה ה"מפוארת" נגד טראמפ בבחירות האלה.
פוליטיקאים, ללא קשר לשיוך המפלגתי שלהם, אינם זכאים להצבעות של כל דמוגרפי נתון. חובתם, אכן זכותם, לזכות בקולותינו. אולם במחזור הבחירות הזה, הממסד הדמוקרטי פעל ללא לאות כדי להבטיח שלא נצביע עבורם. אז התבוסה הזו היא עליהם, ועליהם בלבד.
רק תראה איך הדמוקרטים ניהלו קמפיין במדינה שבה אני גר, מישיגן. מדינת תנופה מכרעת שבה הבחירות יכולות להיות תלויות באלפי קולות בלבד, מישיגן היא ביתם של כ-200,000 אמריקאים מוסלמים. במהלך השנה האחרונה הבהירו מצביעים אלה, בכל דרך שהם יכולים, כי הצבעתם מותנית בכך שהמפלגה תתחייב להפסיק את תמיכתה הכספית, הפוליטית והצבאית במעשי טבח בפלסטינים, לבנונים ותימנים. הקמפיין ה"לא מחויב" – שמטרתו לשים קץ לתמיכת המפלגה הדמוקרטית ברצח העם בישראל – השיג יותר מ-100,000 קולות בפריימריז הדמוקרטי במדינה.
המפלגה הדמוקרטית לא הקשיבה. האריס לא רק סירב לנטוש את המדיניות הפרו-ישראלית התקיפה של ביידן על פלסטין, אלא גם תמך באופן אישי בהמשך שפיכות הדמים בעזה על ידי העלבה פומבית של פעילים נגד רצח עם במדינה. כאשר מפגינים פרו-פלסטינים קטעו עצרת האריס בדטרויט על ידי כך שפשוט ציינו שהם "לא יצביעו בעד רצח עם", היא שתקה להם את הפה במשפט הקיצוני שלה, "אני מדברת". לאחר מכן היא שלחה את הנשיא לשעבר ביל קלינטון למדינה כדי לשאת נאום שניסה להצדיק הרג המוני של פלסטינים. ליז צ'ייני, בתו הרפובליקנית של אדריכל המלחמה בעיראק ופושע המלחמה דיק צ'ייני, הופיעה גם היא במדינה כדי להשתתף בקמפיין למען האריס. חבר הקונגרס ריצ'י טורס, שבילה את השנה האחרונה בהאשים את כל מי שדורש לשים קץ לשפיכות הדמים בעזה שהוא טרוריסט אנטישמי, היה פונדקאי נוסף שהאריס נשלח למישיגן.
כתוצאה מכך, מובן, המוסלמים במישיגן לא הצביעו להריס. הם לא הצביעו להריס, כי הם לא חייבים לה את הקול שלהם, והיא לא עשתה דבר כדי להרוויח אותו.
בעיר דירבורן, שבה כ-55% מהתושבים הם ממוצא מזרח תיכוני, טראמפ ניצח עם 42.48% מהקולות על סגנית הנשיא קמאלה האריס, שקיבלה רק 36.26%. ג'יל סטיין ממפלגת הירוקים, שניהלה קמפיין כבד לסיום המתקפה של ישראל על עזה, קיבלה 18.37 אחוזים. בשנת 2020, 74.20 אחוז מרשימים מהמצביעים בעיר הצביעו על ביידן.
מה שאנו רואים במישיגן הוא אכן תמונה של בגידה. אבל המפלגה הדמוקרטית היא שבגדה בבוחרים שתמכו בה בחירות אחרי בחירות, ולא להיפך.
בכל מקרה, מספרים שעולים ממישיגן וממדינות אחרות בשדה הקרב מראים שההפסדים הדמוקרטיים פשוט גדולים מכדי להאשים אותם רק בבוחרים ערבים ומוסלמים.
הסנאט, למשל, התהפך כתוצאה מהפסדים דמוקרטיים במקומות כמו אוהיו ומערב וירג'יניה, שבהם לא ניתן לקשור את התוצאות ל"בגידה" כביכול של מצביעים מוסלמים וערבים. הגזעים הללו, ובסופו של דבר הסנאט והבית הלבן, אבדו בגלל שה-DNC סירב להקשיב לדרישות ולרצונות העיקריים של לא רק של מוסלמים וערבים אלא של הרוב המכריע של הבוחרים הדמוקרטים הפוטנציאליים.
הם לא הציעו תשובות ופתרונות לעם האמריקני בנושאי מפתח כמו בריאות, שינויי אקלים, וכן, סיום רצח עם.
ואכן, בניגוד למה שהאריס ופונדקאיה עשויים להציע, רוב האמריקנים רוצים לראות קץ לתמיכת ארה"ב במלחמה האכזרית של ישראל בעזה. סקר בפברואר של 1232 מצביעים סבירים על ידי נתונים להתקדמות מצא כי 67 אחוז – כולל 77 אחוז מהדמוקרטים ו-69 אחוז מהעצמאיים – יתמכו בארה"ב בקריאה להפסקת אש קבועה בעזה ולהתנות סיוע צבאי לישראל.
זה היה לפני כשמונה חודשים, לפני שישראל ביצעה עוד אינספור מעשי טבח, פלשה ללבנון והחלה לטיהור אתני את צפון עזה תוך שימוש ברעב כנשק מלחמה. סביר להניח שאחוז גבוה יותר מהאמריקאים רוצה שהמדינה שלהם תפסיק לתמוך בישראל עכשיו.
קמאלה האריס והמפלגה הדמוקרטית לא הפסידו בבחירות האלה כי כל דמוגרפי מסוים "בגד בהם". הם הפסידו בבחירות כי בגדו בבסיס הליבה שלהם, כולל ערבים ומוסלמים אמריקאים.
קמאלה האריס יכלה להשיג בקלות את קולותיהם, ואת קולותיהם של רבים אחרים, פשוט על ידי ריצה על כרטיס הומני והומניטרי, כולל הבטחות לקיים את החוק הבינלאומי ולהפסיק את השיתוף האמריקאי ברצח העם של ישראל. במקום זאת, הממשל בחר בעקשנות, כנראה מוכן להמר גם בחיי אדם וגם בהצלחה בבחירות.
הממסד הדמוקרטי לא יכול לעשות זאת בשני הכיוונים. הם לא יכולים להתעלם, לפטר ולפגוע בקהילות ובו זמנית לצפות לתמיכתם הבלתי מותנית. פלסטינים, אמריקאים ערבים ומוסלמים ואחרים שהתרחקו מהמפלגה הדמוקרטית בגלל תמיכתה בישראל, לא מבקשים יחס מיוחד – הם מבקשים כבוד אנושי בסיסי ועקביות מוסרית במדיניות החוץ.
זה לא קשור רק למדיניות חוץ – זה קשור לאופי של הייצוג הדמוקרטי עצמו. אלה ששמרו על שתיקה במהלך חודשים של משבר הומניטרי, אך כעת צצים לדון בפוליטיקה אלקטורלית, מגלים כי שתיקתם הקודמת הייתה אכן בחירה. זו הייתה בחירה שדיברה רבות על סדרי עדיפויות וערכים. כעת הם טוענים, "טראמפ יהיה גרוע יותר". אבל למי שראה את ילדיהם נפגעים וקרקעות נהרסות, אין דבר גרוע יותר.
אנחנו, כמובן, יודעים שהנשיא טראמפ לא יהיה פחות תומך ברצח העם של עמי מאשר ביידן או האריס. מעשיו במהלך כהונתו הראשונה בתפקיד הבהירו זאת בצורה ברורה. הוא ריקבון שצמח מתוך היסטוריה ארוכה של עשרות שנים של עליונות לבנה, גזענות וקנאות. אבל זה לא אומר שיכולנו לדרוך על השרידים הגרוסים של עשרות אלפי גברים, נשים וילדים פלסטינים שנהרגו מפצצות אמריקאיות שהטילה ישראל כדי להצביע לאישה שהגנה באופן אישי והקלה על רציחתם. לא יכולנו, ולא הצלחנו.
הגיע הזמן, כשהמדינה והעולם מתכוננים לנשיאות שנייה של טראמפ, שהדמוקרטים יפסיקו להעביר את הכסף וייקחו אחריות על הבחירות שעשו. אנחנו כאן לא בגלל שום דבר שאמריקאים ערבים ומוסלמים עשו או לא עשו. אנחנו כאן כי המפלגה הדמוקרטית, תחילה תחת ג'ו ביידן ואחר כך קמאלה האריס, התעקשה לבצע רצח עם תוך התעלמות מעקרונות היסוד של "דמוקרטיה" ו"חופש" שהם כביכול מוקירים.
אז, סגנית הנשיא קמאלה האריס, עזה מדברת עכשיו. האם הטבח של ילדינו היה שווה את זה?
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
