לורה המופנמת, המתמודדת עם חרדה חברתית בהצגת "ביבר הזכוכית"; ז'רבינט, הצוענייה החצופה בהצגת "תעלולי סקאפן"; מלוני, החברה הגויה בהצגת "יהודים רעים"; קלאריסה התוססת בהצגת "משרתם של שני אדונים" וכעת, בלומה היתומה בהצגה העגנונית "סיפור פשוט" – אלה חמשת התפקידים, השונים מאוד זה מזה, שביניהם מתמרנת בימים אלה אנה פוגטש בתיאטרון החאן. "כשחקנית, זה תענוג בשבילי איך שהגיוון בתפקידים מאפשר לי לשחק כל ערב דמות אחרת", היא מציינת.
בהופעתה כעת ב"משרתם", נוטלת פוגטש חלק בסגירת המעגל בהצגה עם הגרסה המיתולוגית של ההצגה, שהועלתה בחאן לפני יובל שנים בבימויו הווירטואוזי של הבמאי היהודי-אנגלי מייקל אלפרדס. אני זוכר היטב, בין השאר, את נטע פלוצקי, אז שחקנית מרכזית בחאן בהופעה מבריקה כקלאריסה.
"קלאריסה היא בת אצולה מפונקת, המתאהבת בסילביו, שאותו משחק שחר נץ", מעידה פוגטש, המרשימה בהופעתה בהצגה. "לגביי זה כיף לשחק דמות כזאת, שאצלה הכל בחוץ והפרסונה שלה היא שואו אחד גדול, כשהיא לוקחת את גורלה בידיה, כאחת שרוצה להשתחרר ולא להיות יותר כפופה להחלטות של אף גבר".
לדבריה, היא נהנית להתמודד בהצגה לראשונה עם סגנונו העשיר של המתרגם שלה, נסים אלוני, "שיש בו הרבה שנינות והומור". "אני אוהבת הצגות, שהשפה בהן שונה מהדיבור היום-יומי ומהנה ללוש את המילים שבהן", היא מעירה.
ובמאי ההצגה, אריאל נ. וולף?
"אני מעריצה אותו! לדעתי, כבמאי הוא מתנה לשחקן, בהיותו יצירתי ופורץ גבולות. כשאני עובדת איתו, אני מרגישה הכי קרובה לאמנות. בחזרות הוא פתח לנו את הראש כשעם העיבוד הצבעוני והקרקסי שלו הוא היה זורק אותנו למקומות שבכלל לא חשבנו עליהם".
אם בגרסת אלפרדס, מסיכות הקומדיה דל-ארטה כמעט גנבו את ההצגה אף מכוכביה – ספי ריבלין, ששון גבאי ואבי פניני – הן לא יימצאו הפעם. "במקום מסיכות, בגרסה המודרנית שלנו יש אייקונים שיכולים לדבר לקהל צעיר. כך קלאריסה מופיעה בסגנון מרלן מונרו".
בת 26, שגדלה בצפון תל-אביב לאם גננית ולאב, פרופסור לכלכלת חדשנות. "הייתי ילדה דרמטית שהופיעה בכל הזדמנות ולהצגות היחיד שלי הייתי מוכרת כרטיסי-כניסה", מעידה פוגטש, שכבר אז ידעה שתהיה שחקנית והמשיכה מחוגי משחק ב"תיכון חדש" לשירות צבאי בתיאטרון צה"ל וללימודים בסטודיו ניסן נתיב "שבו חוויתי אחת היפות בחיי והיה לי כבית".
כשסיימה את לימודיה שם, פרצה מלחמת "חרבות ברזל". הפקות נעצרו ו"כבר חשבתי שאיבדתי את המומנטום שלי ולא אצליח לקבל עבודה". מסתבר שזה היה חשש-שווא, כאשר כלא מעטים מבוגרי הסטודיו עברה בישיר לתיאטרון החאן, לאחר שמנהלו האמנותי, אודי בן-משה, זימן אותה לתפקיד המרכזי של לורה בהצגת "ביבר הזכוכית".
"הרגשתי כמו בחלום", היא עודנה נפעמת. "זה היה מטורף בעיניי למצוא את עצמי על הבמה לצד שחקנים שבילדותי ראיתי אותם משחקים בהצגות. בחאן אני מרגישה כמי שאומצה על-ידי המשפחה הכי מגניבה בעולם ובה אנשים מדהימים שקיבלו אותי בזרועות פתוחות".
כשהיא נשאלת מהו תפקיד-חלומותיה, היא מצביעה על שן-טה בהצגת "הנפש הטובה מסצ'ואן" מאת ברכט. עד שתגשים את חלומה זה, פוגטש מתחילה את המרוץ שלה כבלומה היתומה בהצגת "סיפור פשוט", שיותם גוטל מביים על-פי עגנון, "הצגה ובה אהבה כואבת".
כשאני שואל אותה לבסוף איך זה לעבוד בתיאטרון בעת מלחמה, היא משיבה ש"אנחנו חיים במציאות מפחידה, כולל פגיעה בבית של הורי". אבל היא נשארת אופטימית כ"מי שמאמינה שבאמנות יש משהו מרפא ומנחם".
