בחודשים הראשונים של מלחמה זו, החיים נראו כמעט משותקים. לא התרגלנו אז.
בקושי הצלחנו להסתדר, עם כל כך מעט אוכל, בלי אינטרנט, חשמל, מטענים או דלק. מנותקים מהעולם, בישלנו על אש ועצים, כשההתקפות נמשכו מסביבנו.
אחרי כחודשיים של מלחמה החלטתי לעשות משהו רגיל, רגיל, הכרחי. לקחתי את בתי בת השמונה להסתפר.
נג'לה המספרה קיבלה את פנינו בחמימות בביתה. היא הייתה כל כך חביבה שלכמה רגעים הרגשתי כאילו יצאנו לזמן קצר מהמלחמה הזו, אפילו כשקולותיה נשמעו מסביבנו.
"האם אתה מקבל לקוחות בזמן המלחמה?" שאלתי אותה.
"כמובן," היא צחקה והסבירה שבמהלך המלחמה הייתה לה יותר עבודה מאשר בכל זמן אחר.
התשובה שלה זעזעה אותי. תהיתי אילו שירותים נשים יכלו לבקש.
"הכל," היא ענתה. "מטיפולי פנים וניקוי גבות, תספורות, הסרת שיער בגוף, צבע שיער, הארות, חלקם איפור וכו'".
נג'לה צחקה מההפתעה שלי כשהיא לקחה גוש משערה של בתי כדי לגזור.
"מה קורה איתך? האם טבען של נשים משתנה במלחמה?" היא שאלה.
לרגע הרגשתי שמחה מהמחשבה על הנשים האלגנטיות והמטופחות האלה של עזה שדאגו למראה החיצוני שלהן, בדיוק כמו כל אישה אחרת בכל מקום אחר.
אחר כך הרגשתי מרירות ועצב על איך שהמלחמה עשתה להם עוול, איך היא ניסתה להרוס את הברק שלהם, ומהעומס והאחריות העצומים שהם נושאים.
לאורך כל המלחמה הזו המשכתי לבקר בנג'לה. בכל פעם היא סיפרה לי סיפורים חדשים על הלקוחות שלה – חלקם כואבים, אחרים מצחיקים.
"בכל יום יש לנו כלה אחת או יותר שבאה להתייפיף ליום חתונתן", היא אומרת לי כשאני שואלת אותה מה הנשים האלה לובשות ואיך הן מתכוננות לחתונות שלהן.
רוב הכלות מימי המלחמה מסתפקות באיפור כלות ובתסרוקת פשוטה, היא מסבירה. חלקם מתעקשים ללבוש שמלה לבנה לאחר שחיפשו גבוה ונמוך אחת; אחרים מסתפקים בתלבושת רקומה פשוטה. הטקסים מהירים, היא אומרת, ואז החתן לוקח את הכלה ומשפחתה לביתו או לאוהל.
היא מספרת לי על כלה אחת שכל משפחתה נהרגה במלחמה, בעוד שכל משפחתו של בן דודה נהרגה בהפצצה אחרת.
"שניהם נשארו לבד לאחר שמשפחותיהם נהרגו, אז בן הדוד החליט להתחתן עם בן דודו כדי לנחם אחד את השני", היא אומרת.
אני חושב על איך נישואים במקומות אחרים מתחילים בשמחה ובחגיגה, בעוד שבעזה הם מתחילים באובדן ובבדידות.
הכלה הזאת סירבה ללבוש שמלה לבנה, למרות ניסיונותיה של נג'לה לשכנע אותה.
"הסיפורים רבים", מסבירה המספרה, כשהיא מטאטאת את הרצפה, "ראיתי הרבה נשים ושמעתי הרבה סיפורים עצובים".
בכל פעם שאני חוזר מביקור בנג'לה אני לוקח את המסלול הארוך ביותר חזרה. זה כאילו אני צריך זמן לקלוט את הסיפורים שהיא שיתפה – פרטי חייהם של אנשים שלעתים רחוקות נכנסים לדיווחים בחדשות. אני חושב איך יכולתי לספר את הסיפורים האלה, אבל זה כל כך קשה כשיש כל כך הרבה סיפורי הרס שאפשר לספר.
האם עליי למהר לכתוב את סיפורן של הילדות הקטנות שאיבדו את רגליהן כאשר ביתן הופצץ או על הצעירה שאיבדה את כל משפחתה ואת יכולת ההליכה שלה?
זהו קונפליקט שבו סדרי עדיפויות מתנגשים. ובדרך כלל העדיפות ניתנת לאותם סיפורים שבהם חיים מונחים על כף המאזניים, לאלה שאיבדו הכל – כך שהסיפורים הצדדיים, כמו אלה שנג'לה אוספת, נשארים ללא סופר על ידי אף אחד מלבד המספרה.
