כבר למעלה משנה, אני ומשפחתי נעקרו ממקום מושבה צפון עזה לדיר אל-בלח באמצע רצועת עזה. לאורך כל הזמן הזה, חיינו, יחד עם שאר אוכלוסיית עזה, כל סוג של עינויים שאפשר להעלות על הדעת ובלתי נתפסים. אחד מהם הוא רעב.
עזה תלויה כעת באופן מלא בסיוע מזון. ממקום שיכול לייצר בעצמו מזון ולהאכיל את אוכלוסייתו בירקות טריים, פירות, ביצים, בשר ודגים, הוא הפך כעת למקום של רעב.
מאז השנה שעברה, צבא ישראל מקפיד להרוס חנויות מזון, שווקים, מחסנים לאחסון מצרכי מזון, חוות וסירות דיג. היא חיסלה כוחות משטרה המבטיחים את מסירת הסיוע והפצתו, ובכך הבטיחה שהסיוע נשדד לפני שהוא מגיע למי שזקוק לו. כבר זמן מה, אנחנו קונים מזון "סיוע", לא מקבלים אותו בחינם.
בקושי התרחקנו כשהמצב באוקטובר קיבל תפנית חדה לרעה. מה שהתחיל במה שנקרא "אזור אסון" של הצפון התרחב לשאר הרצועה. הטרור התזונתי של ישראל תקף את עזה כולה.
הצבא הישראלי צמצם את מספר המשאיות שהוא מאפשר להיכנס ל-30-40 בלבד ביום והמזון – שכבר היה יקר ובלתי סביר עבור רובם – החל להיעלם. עכשיו, גם אם אנחנו יכולים לקנות אוכל, אנחנו לא יכולים למצוא. הסוכנויות הבינלאומיות וארגוני צדקה שונים אינם מועילים; הם לא יכולים לספק שום דבר.
קשה לי להסביר ולתפוס את תחושת הרעב של מי שלא מבין את עומק הכאב שלו, ועוד יותר מאתגר להסביר את החוויה הזו תוך כדי הפצצות והפגזות מתמדות מישראל כבר יותר מ-400 ימים. .
אבל אני אנסה.
כל יום, אני מתעורר בבוקר בבית מלא בבני משפחה שמנסים לשרוד את הטירוף הזה. אני שותה מעט מים בקושי ניתנים לשתייה; יש לו טעם מלוח לא נעים שאינו משביע צימאון. ישראל זיהמה מים תת קרקעיים ומנעה כניסת דלק, ולכן מתקן ההתפלה האחרון שנותר אינו פועל יותר.
אם יתמזל מזלי, אני שותה מעט קפה, כמובן בלי סוכר, ואולי חתיכת לחם קטנטנה. ואז אני מנסה לשכוח מהרעב שלי על ידי התמקדות בלימודים.
הייתי אמור לסיים שנה שעברה, אבל לא הצלחתי להשלים את הסמסטר האחרון כי התחיל רצח העם. לאחר שהצבא הישראלי השמיד את כל האוניברסיטאות, רשויות החינוך בעזה התאחדו והגה תוכנית לאפשר לסטודנטים להמשיך את לימודיהם באינטרנט.
התשתית ההרוסה של עזה הפכה את המאמץ הזה לקשה ביותר. חיבור האינטרנט חלש וברוב המקומות לא קיים. אין גם חשמל, כך שהטעינת טלפון או מחשב נייד היא אתגר.
אבל זה אפילו לא חצי מהמאבק. ללמוד את עצמו, להיות מסוגל להתמקד בתוך קול הצרחות, ההפצצות והמל"טים, והתחושה המתמדת של רעב וחולשה היא כמעט בלתי אפשרית.
אני לומד ספרות, שדורשת לנתח טקסט, לנתח את השפה, הדמויות, המניעים והרגשות שלהן, אבל אני לא יכול להתמקד. המוח שלי לא מציית; אני לא מצליח להבין מה אני קורא. ערפל המוח לא נעלם, לא משנה כמה אני מנסה להתמקד. כאב הראש מלווה בבחילות והבטן שלי מקרקרת.
מה שמקשה עוד יותר על מיקוד בזמן מורעבים הם הילדים. יש לי שמונה אחיינים ואחיינים שכולם גרים איתי כאן באותו בית, וכולם מתחת לגיל שש.
בכל פעם שהם בוכים לאוכל, האמהות שלהם מנסות לשנות נושא או להציע את האוכל שפג תוקפו שיש להן. ובכל זאת, כמה משכנע אתה יכול להיות כאשר האוכל קשה מדי להסתכל עליו אפילו למבוגרים?
לאחותי וגיסתי יש תינוקות. כמעט בלתי אפשרי למצוא פורמולה, אז הם מנסים להניק אותם למרות שהם עצמם סובלים מתת תזונה. תארו לעצמכם איך אתם מניקים יילוד על ריקנות.
רשויות הבריאות בעזה דיווחו כי 28 ילדים מתו מתת תזונה באביב. מאז לא היה עדכון של המספר הזה. אנחנו יכולים רק לדמיין כמה תינוקות איבדנו מרעב.
הרעב השפיע על כל מי שאני רואה. אנשים רזים בעליל, הם מסתובבים עם מבט ריק בעיניים, עיגולים שחורים מתחת. הרחובות מלאים בילדים ובקשישים מתחננים לאוכל. אני רואה סבל ורעב בכל מקום שאני פונה אליו.
הגרוע ביותר הוא שהאוכל שיש לנו, כשיש לנו אותו, לא גורם לנו להרגיש טוב יותר. יש לנו בעיקר מזון שימורים שפג תוקפו וחיטה שורצת תולעים. כשאני אוכל את זה, זה מחמיר הרבה יותר את בעיות הבטן שלי. אני תמיד סובל מכאבים אחרי ארוחה.
רעב הוא הורס את גופנו ומוחנו, מבטל את יכולתנו. וזוהי המטרה.
זו, כמובן, לא הפעם הראשונה שישראל מרעיבה את עזה כדי להבטיח שאוכלוסייתה תהיה חלשה ופגיעה.
כשהטילה את המצור הבלתי חוקי שלה על הרצועה ב-2007, היא אפשרה בממוצע ל-2,400 משאיות בחודש להיכנס בשלוש השנים הבאות. זו הייתה ירידה חדה מהממוצע של 10,000 משאיות, שעמד במינימום הצרכים לפני המצור.
המספר החל לעלות לאחר 2010 כאשר קואליציה בינלאומית של פעילי זכויות אדם וקבוצות ארגנה את משט החופש בעזה – צי של שש ספינות אזרחיות עמוסות בסיוע הומניטרי שהפליגו לעזה בניסיון לשבור את המצור הישראלי. חיילים ישראלים פשטו על הספינות והרגו תשעה בני אדם, מה שגרם לזעם בינלאומי וללחץ פוליטי משמעותי להסיר את המצור.
מספר משאיות הסיוע גדל שוב לאחר המתקפה האכזרית של ישראל על עזה ב-2014, שבה נהרגו יותר מ-2,200 בני אדם והרסו חלקים מהרצועה. הלחץ הבינלאומי שוב התגבר כדי לאלץ את ישראל לאפשר סיוע נוסף להיכנס.
מסיבה זו אני לא יכול להשתכנע בקלות שהקהילה הבינלאומית פשוט לא יכולה להשפיע או ללחוץ על ישראל. הם יכולים, יש להם, והם חייבים.
באוקטובר נכנסו לעזה רק 37 משאיות ביום, או פחות מ-1,150 במשך כל החודש. לפני שבועיים התירה ישראל לשלוש משאיות שהובילו מזון, מים ותרופות להיכנס לצפון, רק כדי לתקוף ולשרוף המקלט שבו הם נפרקו.
אם 10,000 משאיות בחודש לא היו מספיקות כדי לספק את צרכיה של עזה לפני רצח העם, אז תארו לעצמכם מה 1,000 משאיות עושות עבור אוכלוסייה שמורעבת כבר יותר משנה, אין לה מים נקיים, אספקה רפואית או דלק, והיא סובלת. ממחלות זיהומיות ופציעות שונות.
סלח לי על המתאר העגום שלי של המציאות שלנו, אבל לא נשאר מקום לנחמדות מכיוון שאני רעב. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה הבטן הריקה שלי. כל מה שהיה לי בזמן כתיבת מאמר זה הוא חתיכת לחם מחיטה ישנה וקצת שימורים שפג תוקפו. ולמרות שישראל אולי תקווה שנרעב בשתיקה, לא נעשה זאת. העולם יכול וחייב לעצור את הרעבה של עזה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
