סבי, חמדי, היה רק בן שמונה כשמשפחתו ברחה מביר א-סבעא, עיירה בדרום פלסטין שפעם הייתה ידועה באדמות הפוריות שלה ובחיי החקלאות שלה. אביו, עבדלראוף, היה חקלאי שבבעלותו כמעט 1,000 דונם אדמה וטיפח חיטה, ומכר את הקציר לסוחרים בעזה. למשפחה היו חיים מאושרים ונוחים.
באוקטובר 1948, מספר חודשים לאחר שהכוחות האירופיים-ציוניים הכריזו על הקמת ישראל, תקפו כוחות ישראלים את ביר א-סבעא, ואילצו אלפי פלסטינים, כולל משפחתו של סבי, לברוח תחת איום הטבח.
"ברחנו מביר אל-סבעה כשהמיליציות הגיעו", אמר לי סבי לעתים קרובות. "אבי חשב שזה יהיה זמני בלבד. השארנו את הבית, האדמה והחיות שלנו מאחור, מתוך מחשבה שנחזור. אבל זה מעולם לא קרה."
משפחתו של חמדי ברחה ברגל ובעגלה רתומה לסוס. מה שהם חשבו שיהיה כמה שבועות של עקירה הפך לגלות קבועה. בדיוק כמו 700,000 פלסטינים אחרים, הם היו ניצולים של מה שאנו מכנים כיום הנכבה.
משפחתו של חמדי מצאה מקלט בעזה, שם שהו במקלטים זמניים ועם המשפחה המורחבת. קרובי משפחה עזרו להם לקנות חלקת אדמה קטנה בשכונת תופח בעזה, במרחק של 70 ק"מ בלבד מביתם בביר אל-סבעא, שהישראלים שינו לו באר שבע. משפחתו של חמדי נאבקה לשקם את חייה.
שבעים וחמש שנים לאחר חווית העקירה הכואבת של סבי, צער ומאבק לשרוד, נפלנו גם אני ומשפחתי קורבן לנכבה.
בשעה 4 לפנות בוקר ב-13 באוקטובר 2023, הטלפון של אמי צלצל. כולנו ישנו בחדר אחד בביתנו בשכונת רמאל בעיר עזה, בניסיון למצוא נחמה מהקול הבלתי פוסק של מל"טים ומטוסי קרב מעלינו. הטלפון העיר את כולנו.
זו הייתה הודעה מוקלטת מראש מהצבא הישראלי שהזהירה אותנו שהבית שלנו נמצא באזור סכנה, וקיבלנו הוראה לנוע דרומה. הפחד אחז בנו כשרצנו החוצה, רק כדי לראות עלונים ישראלים מפוזרים בכל מקום עם אותה אזהרה. לא הייתה לנו ברירה אלא לארוז קצת בגדים וקצת מצעים ולברוח.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנאלצנו לעזוב את ביתנו. מאז שהייתי בן 12 חוויתי את הזוועה של התקיפות הישראליות על עזה, שאילצו אותנו שוב ושוב לברוח ולחיות בפחד ובחוסר ודאות.
מאז שהייתי בן 12, למדתי לזהות את הקולות המובהקים של פצצות, מטוסי F-16, מסוקי אפאצ'י ומזל"טים. הכרתי מקרוב את האימה שהם מביאים.
העקירות הקודמות היו זמניות, וקיווינו שגם זו תהיה – בדיוק כמו שסבי האמין שמשפחתו תחזור בסופו של דבר.
אך כעת אין תמורה באופק. ביתנו ניזוק קשות מטנק ישראלי. הקומה העליונה נשרפה, וקיר שלם בקומה התחתונה חסר. כל החפצים שלנו הושמדו.
התיק עם כמה בגדים שלקחתי ב-13 באוקטובר הוא כל מה שנשאר מהרכוש שלי.
פנינו ל-az-Zawayda במרכז רצועת עזה להתארח אצל קרובי משפחה. לאורך הדרך ראינו עוד אלפי פלסטינים גוררים שקיות בגדים ומחפשים ביטחון.
מהמקלט הזמני שלנו ראיתי את כאב הגלות בפינות הצפופות של כל חדר. חלקנו דירה עם 47 אנשים נוספים, כבולים לחשש המצמרר ששום מקום לא בטוח. בילינו חודשיים בדירה הצפופה ההיא, ליד רחוב סלאח אל-דין. בסופו של דבר, פיצוצים מתמידים אילצו אותנו לעבור לבית אחר באזור.
ב-5 בינואר התגבר הסדק החד של ירי צלפים ויריות. ואז הגיע הפיצוץ הרועם של ארטילריה ופצצות. אספנו את המעט שהיה לנו ונמלטנו לדיר אל-בלח.
נאלצנו לגור באוהל של שמונה אנשים במשך שלושה חודשים לפני שעברנו לחדר קטן, מבודד גרוע בחלקת אדמה בבעלות חבר. כאן אנחנו מבלים את החורף. גשם מחלחל מבעד לחלונות ניילון, והקור בלתי נסבל, מותיר אותנו ללא שינה ברוב הלילות.
נאבקנו להבטיח את הצרכים הבסיסיים ביותר – מזון ומים. ביומיים האחרונים נאלצנו לשרוד על מים מזוהמים ועל כיכר לחם אחת. הרעב ריק לנו את הכוח והתקווה.
עכשיו אני מבין את הנכבה של 1948 בצורה שמעולם לא הבנתי קודם. זה הסיפור של סבא וסבתא שלי שחוזרים על עצמם בתוך הדור שלנו, אבל בגבולות עזה. ולמען האמת, זה מרגיש אפילו יותר גרוע מהנכבה של 1948. כלי הנשק המשמשים היום הם הרבה יותר מתקדמים, וגורמים להרס חסר תקדים ומוות המוני ופציעה – משהו שסבי וסבתי לא יכלו לדמיין ב-1948.
הכאב הוא לא רק פיזי. זה גם פסיכולוגי. העדות לבלתי נתפס – הפחד המתמיד, אובדן יקיריהם, המאבק להישרדות בסיסית – גבתה מחיר עצום. בלילות ללא שינה, שאגת הרקטות מחרישת אוזניים וזיכרונות של גופות מבותרות ובתים הרוסים רודפים אותנו. אני מסתכל על בני משפחתי ואני רואה כמה פניהם השתנו; עיניהם החלולות ודמעותיהם השקטות מדברות רבות. כשאני הולך ברחוב, אני רואה קהילות שידועות בנדיבותן ובסולידריות שלהן מתנפצות על ידי אובדן והרס.
ברור שהמטרה של ישראל היא להוציא פלסטינים מפלסטין ההיסטורית בכל דרך שהיא. החשש מגירוש מעזה הוא מכריע. עם בתים שהצטמצמו להריסות ושכונות שלמות נמחקו, זה מרגיש כאילו הגלות שלנו עלולה להיות קרובה. מעולם לא דמיינתי לעזוב את ביתי, אבל אחרי שאיבדתי הכל, עזה כבר לא מרגישה כמו מקום מגורים – רק בית קברות של ייאוש ואובדן.
אין פלסטיני שלא הושפע מהעקירה, מהפחד לאבד את המולדת לנצח. הנכבה היא באמת הסיפור הבלתי נגמר של פלסטין.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
