חאן יונס, עזה – על פניו של סמר אחמד, 37, ניכרים סימני תשישות ברורים.
זה לא רק בגלל שיש לה חמישה ילדים, וגם לא שהם נעקרו כמה פעמים מאז תחילת המלחמה האכזרית של ישראל בעזה לפני 14 חודשים וכעת הם חיים בתנאים צפופים וקרים באוהל מאולתר באזור אל-מוואסי. חאן יונס. סמר היא גם קורבן לאלימות במשפחה ואין לה דרך להימלט מהמתעלל שלה בתנאים הצפופים של המחנה הזה.
לפני יומיים בעלה היכה אותה סביב פניה והותיר אותה עם לחיה נפוחה וכתם דם בעין. בתה הבכורה נצמדה אליה כל הלילה בעקבות הפיגוע ההוא, שאירע לעיני הילדים.
סמר לא רוצה לפרק את משפחתה – הם כבר נאלצו לעבור מהעיר עזה, למחנה שאטי ברפיח ועכשיו לחאן יונס – והילדים צעירים. הבכורה שלה, לילה, רק בת 15. יש לה גם את זאין בת ה-12, דנה בת ה-10, לאנה בת שבע ועדי בת החמש.
ביום שאל ג'זירה מבקרת אותה, היא מנסה להעסיק את שתי בנותיה הצעירות בלימודים. יושבים יחד באוהל הקטן, העשוי מסמרטוטים, פרשו השלושה כמה מחברות סביבם. דנה הקטנה מצטופפת קרוב לאמה, ורוצה לכאורה לתמוך בה. אחותה הצעירה בוכה מרעב וסמר נראה אובד עצות איך לעזור לשניהם.
כמשפחה עקורה, אובדן הפרטיות הוסיף רובד חדש לגמרי של לחץ.
"איבדתי את הפרטיות שלי כאישה ואישה במקום הזה. אני לא רוצה להגיד שהחיים שלי היו מושלמים לפני המלחמה, אבל הצלחתי להביע את מה שהיה בתוכי בשיחה עם בעלי. יכולתי לצרוח בלי שאף אחד ישמע אותי", אומר סמר. "יכולתי לשלוט בילדים שלי יותר בבית שלי. כאן אני גר ברחוב וכיסוי ההסתרה הוסר מחיי".
ויכוח קולני בין בעל ואישה גולש מהאוהל הסמוך. פניה של סמר הופכות לאדומות ממבוכה ועצב כשלשון הרע ממלאת את האוויר. היא לא רוצה שהילדים שלה ישמעו את זה.
האינסטינקט שלה הוא להגיד לילדים לצאת ולשחק, אבל לילה שוטפת כלים בקערה קטנה של מים והוויכוח ליד מחזיר את הבעיות שלה למוקד חד.
"כל יום אני סובלת מחרדה בגלל חילוקי הדעות עם בעלי. לפני יומיים זה היה הלם גדול עבורי שהוא היכה אותי בצורה כזו מול הילדים שלי. כל השכנים שלנו שמעו את הצרחות והבכי שלי ובאו להרגיע את המצב בינינו.
"הרגשתי שבורה", אומרת סמר, חוששת שהשכנים יחשבו שהיא אשמה – שבעלה צועק כל כך הרבה כי היא אישה רעה.
"לפעמים, כשהוא צורח ומקלל, אני נשאר בשקט כדי שהסובבים אותנו יחשבו שהוא צורח על מישהו אחר. אני מנסה לשמור קצת על הכבוד שלי", היא אומרת.
סמר מנסה להקדים את כעסו של בעלה בניסיון לפתור בעצמה את הבעיות העומדות בפני המשפחה. היא מבקרת את עובדי הסיוע מדי יום כדי לבקש אוכל. היא מאמינה שהלחצים של המלחמה הם שגרמו לבעלה כך.
לפני המלחמה הוא עבד בנגריה קטנה עם חבר וזה העסיק אותו. היו פחות ויכוחים.
כעת, היא אומרת: "בגלל חומרת חילוקי הדעות ביני לבין בעלי, רציתי להתגרש. אבל היססתי למען ילדיי".
סמר הולכת לפגישות תמיכה פסיכולוגית עם נשים אחרות, כדי לנסות לשחרר חלק מהאנרגיה השלילית והחרדה הנבנית בתוכה. זה עוזר לה לשמוע שהיא לא לבד. "אני שומעת את סיפוריהן של נשים רבות ואני מנסה להתנחם במה שעובר עליי, דרך החוויות שלהן".
בזמן שהיא מדברת, סמר קמה כדי להתחיל להכין אוכל. היא מתלבטת מתי בעלה יחזור ואם יהיה מספיק לאכול. צלחת שעועית עם לחם קר היא כל מה שהיא יכולה לרשרש עכשיו. היא לא יכולה להדליק את האש כי אין גז.
לפתע, סמר שותקת, חוששת שקול בחוץ שייך לבעלה. זה לא.
היא מבקשת מבנותיה לשבת ולהסתכל על בעיות המתמטיקה שלהן. היא לוחשת: "הוא יצא בצעקות על עדי. אני מקווה שהוא במצב רוח טוב".
"המלחמה עשתה לנו את זה"
בהמשך, בעלה של סמר, קארים בדוואן, בן 42, יושב לצד בנותיו, דחוס בתוך האוהל הקטן בו הן מתגוררות.
הוא מיואש. "אלה לא חיים. אני לא יכול להבין מה אני חי. אני מנסה להסתגל לנסיבות הקשות האלה, אבל אני לא יכול. הפכתי מאדם מעשי ומקצועי לאדם שכל הזמן כועס".
קארים אומר שהוא מתבייש מאוד שהוא פגע באשתו בכמה הזדמנויות מאז החלה המלחמה.
"אני מקווה שהמלחמה תסתיים לפני שהאנרגיה של אשתי תיגמר והיא תעזוב אותי", הוא אומר. "אשתי היא אישה טובה, אז היא סובלת את מה שאני אומר."
דמעה זולגת על פניה החבולות של סמר כשהיא מקשיבה.
קארים אומר שהוא יודע שמה שהוא עושה לא בסדר. לפני המלחמה, הוא לא חלם שיוכל לפגוע בה.
"היו לי חברים שנהגו להכות את הנשים שלהם. נהגתי לומר: 'איך הוא ישן בלילה?' לצערי, עכשיו אני עושה את זה.
"עשיתי את זה יותר מפעם אחת, אבל התקופה הכי קשה הייתה כשהשארתי סימן על הפנים והעין שלה. אני מודה שזה כישלון עצום מבחינת שליטה עצמית", אומר קארים בקולו רועד.
"לחצי המלחמה גדולים. עזבתי את ביתי, עבודתי ועתידי ואני יושבת כאן באוהל, חסרת אונים מול ילדיי. אני לא מוצא עבודה וכשאני יוצא מהאוהל אני מרגיש שאם אדבר עם מישהו אני אאבד את העשתונות”.
קארים יודע שאשתו וילדיו סבלו הרבה מאוד. "אני מתנצל בפניהם על ההתנהגות שלי, אבל אני ממשיך לעשות את זה. אולי אני צריך תרופות, אבל לאשתי לא מגיע כל זה ממני. אני מנסה לעצור כדי שהיא לא תצטרך לעזוב אותי".
הייאוש של סמר מתווסף באובדן משפחתה שלה שהיא השאירה בצפון כדי לברוח מההפצצה שם עם בעלה ומשפחתו. עכשיו, היא בודדה נואשות.
הפחד הגדול ביותר שלה הוא שהיא תישרף לחלוטין ותהיה לא מסוגלת לטפל במשפחתה, כפי שהיא חוששת שבעלה כבר עשה.
האחריות למציאת מים ומזון, טיפול בילדים וחשיבה על עתידם, עשתה הכל והיא חיה במצב מתמיד של פחד.
"מנסה להיות חזק בשביל אמא שלי"
בתור הילדה הבכורה, לילה מפתחת חרדה קשה מהמריבות בין אביה לאמה והיא חוששת לאמה.
היא אומרת: "אבא ואמא שלי רבים כל יום. אמי סובלת ממצב עצבני מוזר. לפעמים היא צועקת עלי בלי סיבה. אני מנסה לשאת את זה ולהבין את מצבה כדי שלא אאבד אותה. אני לא אוהב לראות אותה במצב הזה, אבל המלחמה עשתה לנו את כל זה".
לילה עדיין רואה בקארים אבא טוב ומאשימה את העולם בכך שאפשרה למלחמה האכזרית הזו להימשך כל כך הרבה זמן. "אבא שלי צועק עלי הרבה. לפעמים הוא מכה את האחיות שלי. אמא שלי בוכה כל הלילה ומתעוררת עם עיניים נפוחות מרוב עצב על מה שאנחנו חיים".
היא יושבת במיטתה שעות ארוכות וחושבת על חייהם לפני המלחמה ועל תוכניותיה ללמוד אנגלית.
"אני מנסה להיות חזק בשביל אמא שלי."
"תנאים בלתי נתפסים"
המשפחה לא לבד. בעזה חלה עלייה ניכרת באלימות במשפחה, כאשר נשים רבות משתתפות במפגשי תמיכה פסיכולוגית המוצעים על ידי עובדי סיוע במרפאות.
חולוד אבו חג'יר, פסיכולוג, פגש קורבנות רבים מאז תחילת המלחמה במרפאות במחנות העקירה. עם זאת, היא חוששת שיש הרבה יותר שמתביישים מדי לדבר על זה.
"יש סודיות ופחד גדול בקרב הנשים לדבר על זה", היא אומרת. "קיבלתי הרבה מקרים של אלימות מחוץ למפגשים קבוצתיים – נשים שרוצות לדבר על מה שהן סובלות ומבקשות עזרה".
חיים במצב מתמיד של חוסר יציבות וחוסר ביטחון, עמידה בעקירה חוזרת ונאלצת לגור באוהלים הצפופים מאוד זה לזה שללו את הפרטיות של הנשים, ולא הותירו להן לאן לפנות.
"אין מערכת טיפול פסיכולוגית מקיפה", אומר אבו חג'יר לאל-ג'זירה. "אנחנו עובדים רק במצבי חירום. המקרים שאנו מטפלים בהם באמת דורשים מספר פגישות, וחלקם מקרים קשים שבהם נשים זקוקות להגנה.
"יש מקרים קשים מאוד של אלימות שהגיעו לתקיפה מינית, וזה דבר מסוכן".
מספר הגירושים עלה – רבים בין בני זוג שהופרדו על ידי המסדרון החמוש הישראלי בין הצפון לדרום.
המלחמה גבתה מחיר נורא מנשים וילדים, במיוחד, אומר אבו חג'יר.
נווין אל-ברברי, בן 35, פסיכולוג, אומר שאי אפשר לתת לילדים בעזה את התמיכה שהם צריכים בתנאים האלה.
"לצערי, לא ניתן לתאר מה ילדים חווים במהלך המלחמה. הם זקוקים למפגשי תמיכה פסיכולוגית ארוכים מאוד. מאות אלפי ילדים איבדו את בתיהם, איבדו בן משפחה, ורבים מהם איבדו את כל משפחתם".
הנאלץ לחיות בנסיבות משפחתיות קשות – ולעתים אלימות – הפך את החיים לגרוע לאין שיעור עבור רבים.
"יש אלימות משפחתית ברורה ונרחבת במיוחד בקרב העקורים… המצבים הפסיכולוגיים וההתנהגותיים של ילדים הושפעו לרעה מאוד. יש ילדים שהפכו לאלימים מאוד ופגעו בילדים אחרים באלימות".
לאחרונה נתקל אל-ברברי במקרה של ילד בן 10 שפגע באחר במקל וגרם לפציעה קשה ולדימום.
"כשפגשתי את הילד הזה, הוא המשיך לבכות", היא אומרת. "הוא חשב שאני אעניש אותו. כששאלתי אותו על משפחתו, הוא אמר לי שאמו ואביו רבים מדי יום ואמא שלו הולכת לאוהל של משפחתה במשך ימים.
"הוא אמר שהוא מתגעגע לבית שלו, לחדר שלו ולאופן שבו משפחתו הייתה פעם. הילד הזה הוא דוגמה נפוצה מאוד של אלפי ילדים".
זו תהיה דרך ארוכה להחלמה עבור הילדים האלה, אומר אל-ברברי. "אין בתי ספר שיאכלסו אותם. ילדים נאלצים לשאת באחריות גדולה, למלא מים ולהמתין בתורים ארוכים לסיוע במזון. אין עבורם אזורי בילוי.
"יש כל כך הרבה סיפורים שאנחנו לא יודעים עליהם, שהילדים האלה חיים כל יום".
