כמי שחי בפלסטין, רכש שם חברים לכל החיים ובילה עשור בעבודה כעיתונאית, ראיתי את ההרס שישראל השאירה אחריה בכל התקפה אכזרית על תושבי עזה חסרי ההגנה. ההשפעה על אזרחים, במיוחד ילדים, בשטח המאוכלס בצפיפות, הייתה תמיד מטרידה עבור כל מי שהיה אכפת לו לקרוא על התקפות ישראל. אבל מעולם לא יכולתי לדמיין שישראל תבצע את רמת ההרס וההשמדה ההמונית שיש לה מאז ה-7 באוקטובר.
מניין ההרוגים הרשמי בעזה כבר הגיע קרוב ל-40,000. מאמר שפורסם על ידי כתב העת הרפואי The Lancet ביוני מעריך שהוא יכול להגיע לפחות ל-186,000 – כלומר 8% מאוכלוסיית עזה. בנוסף, יותר מ-90,000 בני אדם נפצעו, רבים מהם עם פציעות שמשנות חיים. רוב הנפגעים הם נשים וילדים.
הצפייה בסבלם של הפלסטינים בעזה הייתה קורעת נפש ואני, כמו כל כך הרבה אנשים אחרים, הרגשתי חסר אונים ואשמה.
שום כמות של תמונות מזעזעות של ילדים פלסטינים מתים, ושום כמות של דיווחים על פשעי מלחמה שישראל ביצעה לא הצליחו לסחוף את מנהיגי העולם לעשות משהו כדי לעצור את ישראל. הפגנות והתחננות לא עשו לכאורה דבר כדי לשכנע ממשלות לפעול. ההתעלמות המוחלטת מחיי הפלסטינים מצד מנהיגינו הייתה מתסכלת.
בינתיים, לי – כמו מיליוני אנשים אחרים במערב – אין לי דאגות לגבי מלחמה או כיבוש בחיי היומיום. אני מרגיש אשם, אני בטוח כאן בארצות הברית, בזמן שהממשלה שלי מממנת ומחמשת את ישראל רצח העם.
לראות תמונות וסרטונים של הורים שאוספים את ילדיהם המתים מהריסות הבתים ובתי הספר היה צובט את הלב. יש לי בת קטנה ואני לא יכול לדמיין את חוסר האונים והזעם שהייתי מרגיש לו הייתי הורה פלסטיני בעזה.
ניסיתי כמיטב יכולתי להילחם בשיתוק הזה של חוסר אונים ואשמה. בדקתי בקביעות עם חברים בגדה וניסיתי לעזור בכל מה שאני יכול. דרכם שמעתי לא פעם סיפורים קורעי לב על אנשים שהם מכירים בעזה.
אבל היה סיפור אחד שדבק בי. חבר ותיק ברמאללה סיפר לי על אחמד*, אב מעזה, שנתקע בגדה המערבית הכבושה אחרי 7 באוקטובר, בזמן שכל משפחתו נשארה ברצועה. אחמד הגיע לגדה המערבית כדי לפנות לטיפול בבעיה רפואית שהייתה לו. כשהמלחמה התחילה, הוא רצה לחזור אבל לא מצא דרך.
הוא חי עם הכאב המתמיד של הפרידה והפחד שמשהו עלול לקרות למשפחתו. הלחץ של חוסר היכולת להגן על אשתו וילדיו החמיר את מצבו הבריאותי.
אחמד שמע על קמפיינים של GoFundMe המגייסים כסף כדי לסייע בפינוי משפחות פלסטיניות מעזה באמצעות תשלום העמלות הנדרשות על ידי ברוקרים מצריים – כ-5,000 דולר לאדם. היו כמה סיפורי הצלחה של גיוס כספים שנתן לו תקווה שיוכל להביא גם את יקיריו למקום מבטחים.
אחמד הזכיר את הרעיון בפני אחד מחבריי בגדה המערבית, שחשב שאולי אוכל לעזור בהקמתו מכיוון שיש לי חשבון בנק שמתאים להקמת קמפיין GoFundMe. הייתי יותר מרצון לעזור. קבעתי הקמפיין באפריל ומאז מנסים לגייס תרומות.
דיברתי עם אחמד והגעתי לילדיו בעזה. הסיפור המזעזע שלהם גרם לי להרבה יותר מוטיבציה לעשות כל מה שיכולתי כדי שהקמפיין הזה יצליח.
בנו כרם בן ה-20 של אחמד מסר לי הסבר מפורט על הזוועות שהוא ואחיו – מחמוד, בן 18; אמנה, בן 15; סג'ה, 12; זאינה, בת 9 ומוחמד, בת 6 – ואמם ודודתם – אמן וזיינה – עברו. בתחילת הפלישה הישראלית לעזה, הם נאלצו לברוח מביתם במחוז את'א-טוואם, צפונית לעיר עזה, כמעט בלי שום דבר מלבד הבגדים על הגב, שכן הוא הופצץ ללא הבחנה. תחילה הם פנו לביתו של דוד בטל אל-הווא בדרום העיר עזה, אחר כך לקרוב משפחה אחר במחנה הפליטים ג'בליה. שם, בחודש דצמבר, הבית שבו הם שהו הופצץ בזמן שכולם היו בפנים.
"הקירות בבית התחילו ליפול סביבנו, עם רסיסים עפים לכל הכיוונים", תיאר כרם. "זה היה רגע של כאוס והרס מוחלט".
רגלו הימנית של קאראם נשברה והוא קיבל כוויות מדרגה שלישית בהפצצה. מוחמד בן השש נכווה בפנים ובידיים. בני משפחה נוספים סבלו גם הם מכוויות. בגלל התקפות ישראל על בתי חולים, הם לא יכלו לקבל טיפול רפואי הולם. המשפחה שמעה שיש בית חולים מתפקד בדיר אל-בלח, אז אז החליטו להתחיל את המסע דרומה למרכז עזה כדי למצוא טיפול רפואי.
כרם תיאר את המראות האפוקליפטיים שהם עדים להם כשנסעו דרומה ביום האחרון של "מסדרון המעבר הבטוח" של ישראל לפלסטינים שרצו להתפנות מצפון עזה. זה כמובן לא היה מעבר בטוח בכלל.
"הכביש היה מלא בגופות שרופים ובאמבולנסים בוערים… ראיתי משפחות שלמות מת קדושים במכוניות שלהן", אמר קאראם. "ובדרכנו, הסירות הצבאיות הישראליות ירו עלינו כל הזמן".
המשפחה הגיעה לדיר אל-בלח במרכז עזה שם הקימה אוהל מאולתר.
"גודל האוהל הוא חמישה מטרים על ארבעה מטרים. הבנות ישנות אחת ליד השנייה ואמא שלי והאחים הקטנים שלי ישנים זה ליד זה. אני ישן ליד הדלת בגלל השטח הקטן", אמר קאראם.
קאראם תיאר שאין לו במה לישון או להתכסות בו כשהגיעו לשם לראשונה ומזג האוויר עדיין היה קר. בקיץ התנאים החמירו, כשהחום, הזבובים והיתושים הפכו לבלתי נסבלים.
קאראם ואחיו עדיין סובלים מהפצעים שלהם, מכיוון שהם לא הצליחו לקבל את התרופה הנכונה כדי לטפל בכוויות מדרגה שלישית שלהם. אחותם הצעירה זאינה סובלת כעת מ-PTSD, ונכנסת לפאניקה עד כדי פרכוסים כשהיא שומעת מטוסים ישראלים טסים מעל – במיוחד כשהם טסים נמוך ומשמיעים בומים קוליים. כל שלושת הנערים חלו בדלקת כבד ממים מלוכלכים ועיניהם ועורם החלו להצהיב. אין טיפול לזה בעזה.
המשפחה מסתמכת במידה רבה על שימורים של ארגוני סיוע כדי לשרוד. מזון טרי יקר מדי ועצי הסקה יותר ויותר בלתי סבירים. הדלק לבישול כמעט נעלם.
קאראם ואחיו מבלים את רוב היום בחיפוש אחר מים, גם מי ים וגם מים מתוקים – את האחרונים קשה במיוחד למצוא.
המשפחה חיה בפחד תמידי שהאוהל שלהם יופצץ.
"לא אכפת להם מילדים או נשים, המוות הוא הדבר הכי קל בעזה", אמר כרם. "הגענו לנקודה שבה בכל זמן אתה יכול למצוא כל סוג של חלק גוף בדירה."
המשפחה עברה כל כך הרבה שכשדיברתי איתם הייאוש היה מורגש. עם כל מה שקרה מאז אוקטובר, קשה לחוש תקווה. אבל עד כמה שתקווה מרגישה בלתי אפשרית בהתחשב בפשעים המתמשכים והאיומים שבוצעו נגד פלסטינים חפים מפשע, זו באמת הדרך היחידה קדימה.
גבול רפיח סגור מאז שכוחות ישראליים תקפו אותו במאי. זה עצר את הפינויים בתיווך מצרים לעת עתה. משפחתו של אחמד מקווה להתפנות ברגע שהוא ייפתח מחדש בין אם תתרחש הפסקת אש ובין אם לאו. הסיבה לכך היא שהבית שלהם וכל מה שהיה להם נהרס, ואת הבעיות הרפואיות שיש להם לא ניתן לטפל באופן אמין בעזה. הם גם רוצים להתאחד עם אחמד בהקדם האפשרי. אם הם לא יוכלו להתפנות, הכסף ישמש לכל טיפול רפואי שיוכלו לקבל ולשיקום חייהם בעזה.
אני חייב להאמין שנקיטת פעולה כלשהי, כל פעולה, יכולה לשנות דברים לטובה. אף אחד מאיתנו בנפרד לא יכול לעצור את רצח העם של ישראל, אבל כל אחד מאיתנו בנפרד יכול לעשות הבדל עצום עבור משפחות פלסטיניות כמו זו של אחמד. קמפיינים לגיוס כספים – גם אם הם נמשכים זמן רב – נותנים למשפחות הללו תקווה. זה מוכיח להם שלשאר העולם אכפת, שחיי פלסטינים חשובים.
*שמו של אבי המשפחה שונה כדי להגן על זהותו, מכיוון שפלסטינים מעזה היו מטרה על ידי כוחות ישראליים בגדה המערבית הכבושה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
