במהלך ימיה הסוערים של המחאה נגד הרפורמה המשפטית התאגדו רופאים בכירים ואנשי בריאות הנפש והקימו את “בצרה קראת ואחלצך” – מערך לטיפול בפצועי ההפגנות. זה היה באפריל 2023, כשהרפורמה המשפטית נדמתה בעיני רבים כאיום הגדול ביותר על ישראל.
חצי שנה אחר כך, כשהאסון הנורא נפל עלינו בשעות הבוקר המוקדמות של שמחת תורה, ובעודם בממ”דים, ערכו חמשת חברי הוועד המנהל של הארגון ישיבת חירום, ובה הוחלט לתעל את כל המשאבים לטובת הטיפול בניצולי השבעה באוקטובר. כך נולד ארגון First Line Med.
בשעות הראשונות סייעו רופאי המערך בטיפול בפצועים בשטח, פינוי לבתי החולים ומתן הדרכה טלפונית לתושבי העוטף והנגב המערבי שלא יכלו לצאת ממחבואם או מבתיהם. בהמשך הוקם חמ”ל רפואי, שייבא טונות של ציוד רפואי לטובת אזרחים וחיילים פצועים, ובמקביל גויסו מטפלים שהתחילו לתת ליווי נפשי למשפחות שאיבדו את יקיריהם או שבני משפחתם נחטפו.
כיום מספק הארגון טיפול נפשי במתודולוגיות טיפול שונות, הניתן על ידי פסיכולוגים קליניים, פסיכולוגים התפתחותיים, עובדים סוציאלים קליניים מורשים ברמת הכשרה גבוהה ופסיכואנליטיקאים – שכולם עוברים הכשרה על ידי הארגון בנוסף להכשרתם המקצועית הקיימת.
המנוע מאחורי המיזם הוא פרופ’ עפרית שפירא־ברמן, אישה נמרצת, חדורת מטרה, מאלה שלא חשבו פעמיים, העמיסו את האלונקה האזרחית על הכתפיים ויצאו לדרך. והיא ממשיכה לשאת אותה גם עכשיו, כמעט שנה וחצי מאז, יחד עם פרופ’ מירב רוט (אחותו של ראש האופוזיציה ח”כ יאיר לפיד), איריס גבריאלי־רחבי ושרי פנג־שגב, שביחד הפכו את FLM למנוע טיפולי איכותי, המוביל את הטיפול במשפחות החטופים, השבים והשורדים. כל זה באמצעות תרומות ושיתוף פעולה פורה עם הביטוח הלאומי, ובלי שום תמיכה מהמדינה.
הן יצאו לדרך עם יעדים ברורים: לספק סיוע מיידי כדי למנוע החמרה ולהרחיב את התמיכה מעבר למעגל הראשון של בני המשפחה, כיוון שהמדינה אינה תומכת בקרובים רחוקים יותר, כמו סבים, נכדים, דודים ובני דודים. הן ביקשו להבטיח טיפול ארוך טווח, מעבר למקסימום של 36 הפגישות שמספקת המדינה ללא תשלום, כדי שמי שחווה את הטראומות הקיצוניות ביותר יקבלו את המטפלים המנוסים ביותר.
פרופ’ שפירא־ברמן (58) מרמת השרון, נשואה ואם לשלושה, היא מרצה וחוקרת בכירה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, פסיכואנליטיקאית מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו וראש המסלול לטיפול אנליטי בטראומה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. היא מביאה איתה רקע עשיר בטיפול בטראומה מורכבת, לסיטואציה הבלתי אפשרית שבה מצויה מדינת ישראל.
למחרת הטבח, כשהתחילו להתברר ממדי האסון, ארבע הנשים גייסו למערך הטיפול שלהן את מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, החברה הפסיכואנליטית בישראל ואת “רוח אדם”. “שלחנו הודעה ל־500 פסיכואנליטיקאים וביקשנו ממי שיכול להתנדב כדי לטפל בשורדי הטבח והמשפחות השכולות”, היא פותחת.
“קיבלנו תשובה חיובית מיידית מ־450 מהם. היו לנו 450 מתנדבים ולא היה לנו כסף לשלם להם. התחייבנו לגשר על הפער הכספי ברגע שנגייס תרומות. ביקשנו התחייבות לטיפול ארוך טווח, כי גם בטיפול שגרתי, לכאורה, אין דבר כזה להפסיק טיפול באמצע כי למטופל אין כסף לשלם עבורו. תמיד מוצאים דרך”.
“לחטופים מוצאים מקום”
“המדינה צריכה לממן את הטיפול בשבים ובבני המשפחה שלהם במעגל הראשון ובמעגל השני, זה שנושא עליו את רוב הנטל כשההורים או האחים לא מסוגלים לנהל את התקשורת בחוץ. אבל אסור שהטיפול הישיר בהם ייעשה במסגרת המדינה”, קובעת שפירא־ברמן.
כי איכות הטיפול הנפשי במגזר הציבורי נמוכה?
“בגלל המחסור הקשה במטפלים שהמומחיות שלהם היא לטפל בטראומה מורכבת, המדינה העמידה לרשותם מטפלים עם שני תארים לפחות ולימודים בבית ספר לפסיכותרפיה, ולדעתי זה לא מספיק. הטראומה של החטופים למשל היא תולדה של התעללות מתמשכת, שמתנהלת בקונטקסט של יחסי תלות בין הקורבן לפוגע, מה שמשותף גם לניצולי מחנות ריכוז, נשים מוכות וילדים שעברו התעללות".
מסבירה כי "כשהקורבן תלוי בפוגע בכל דבר ועניין, מתפתחת מערכת יחסים מורכבת ומבלבלת. הקורבן יהיה חייב למצוא חן בעיני התוקף כדי להגדיל את הסיכוי שלא יפגע בו. במגזר הציבורי כמעט ואין אנשים שמומחים לזה, ובבתי החולים אין בכלל. כמה שמצער לומר את זה, כשאתה מומחה במשהו, ברוב המקרים אתה לא נשאר במערכת הציבורית".
“חוץ מזה”, מוסיפה שפירא־ברמן, “לתפיסתי, אנשים ששבו מהשבי לא צריכים להגיע לבית חולים, לשבת בחדר המתנה, שיקראו את שמם ברמקול, ושיש סכנה שהמידע עליהם ידלוף. היכולת לזהות את החטופים ששבו בגל האינפורמציה שדלפה החוצה היא כשל בעיניי. במגזר הפרטי זה לא יקרה. בקליניקה הפרטית אין תיעוד של המטופלים”.
גם בקליניקות הפרטיות מטופלים נאלצים לחכות חודשים עד שמתפנה מקום.
“לחטופים ולניצולים מוצאים מקום. כשהקמנו את מערך האנליטיקאים לא היה לאף אחד מאיתנו זמן, היינו ואנחנו עדיין מפוצצים. אני פגשתי חלק ממשפחות החטופים בשבתות, מצאנו שעות מתחת לאדמה כדי שיקבלו טיפול ממומחים. לפני חודש פנה אלינו אח של חטוף ואמר שהוא במצב לא טוב. תוך שלוש דקות, על השעון, היו שלושה מתנדבים שאמרו שיראו אותו בשבת".
מפרטת: “במערך הפרטי, לעומת הציבורי, אני יכולה להבטיח למטופל שכל עוד אני חיה, אני לא עוזבת, מחליפה תפקיד או מתקדמת. הבטחנו שלוש שנים של טיפול חינם למטופלים שלנו, ואם נגייס עוד תרומות, נמשיך”.
איך זה יתבצע?
“זה כבר מתבצע. כל מי שמוכר בתור נפגע פעולות איבה מקבל טיפול במגזר הפרטי. החטופים יקבלו טיפול, המשפחות שלהם לא. חלק מהמשפחות לא היו מסוגלות לקבל טיפול כשקרוב שלהן נמצא בעזה, ואני חושבת שזה לא נכון. אנחנו יודעים מה צריך לעשות במצב הבלתי אפשרי הזה: לסייע להחזיק את הקושי. הם עובדים רעידת אדמה יומיומית כבר שנה וארבעה חודשים. לא רק שיש סדקים – חלק מהקירות כבר קורסים".
“ברגע שהחטוף חוזר חי, הורים, בני זוג וילדים זכאים לטיפול של פעם בשבוע או פעמיים בשבוע לתקופה של שלושה חודשים בלבד, והמעגל השני לא זכאי בכלל. וזה לא שעומדים בתור עשרות אלפי אנשים לטיפול ארוך טווח. אם יש בעיית תקציב – תאלצו את המטפלים להוריד את התעריף, אפילו שאנחנו צמודים לתעריף של הביטוח הלאומי ומשרד הביטחון. את הדברים האלה אמרתי גם לנציגי מבקר המדינה שביקשו לדבר איתי”.
פוסט טראומה ללא טיפול
כששפירא־ברמן מדברת על מבקר המדינה היא מתייחסת לדוח הנוקב והמטריד שפרסם המבקר השבוע על קריסת מערכת בריאות הנפש בשבעה באוקטובר. הדוח הצביע על כשלים בהיערכות משרד הבריאות למתן סיוע נפשי לאוכלוסייה רחבה, הן מבחינת משאבים והן מבחינת תיאום בין הגורמים השונים, וחשף שזמני ההמתנה לטיפול נפשי ארוכים במיוחד. יותר מחצי שנה המתנה לפסיכיאטר, למשל.
המשמעות היא שחלק ניכר מהאוכלוסייה הסובלת מתסמיני פוסט־טראומה, דיכאון וחרדה לא מקבלת טיפול, בין היתר בשל חוסר מודעות לאפשרויות הטיפול, חשש מסטיגמה וחוסר אמון במערכת. המבקר הדגיש שהמתנדבים הרבים נתנו מענה ראשוני, אבל משרד הבריאות לא ניהל מעקב מספק אחרי הפעילות שלהם ולא הבטיח רצף טיפולי הולם.
על רקע המצב הבעייתי הזה, היה מצופה ממשרד הבריאות לקחת חסות על FLM עתיר המשאבים, לסייע במימונו ולהשתמש בשירותים המקצועיים שהוא מציע – אבל למרות פניות חוזרות ונשנות זה לא קרה.
מי שאימץ את הארגון היא “אנאתה”, חברה לתועלת הציבור שהקימו איתן ואורה סטיבה, שדואגת לטפל בצד החשבונאי והמשפטי של הפעילות ושדרכה גויסו עד כה 4 מיליון שקל. עלות טיפול שנתי במטופל בודד עומדת על כ־20,000 שקל בשנה.
“אנחנו מקוששות תרומות מרחבי העולם”, אומרת שפירא־ברמן. “יצאנו לגיוס בארה”ב, שזה ממש לא המקצוע שלנו, אבל אין לנו ברירה. אחת הקרנות תרמה לנו סכום שיספיק לטיפול חינמי של שלוש שנים למספר מטופלים, אבל זה לא מספיק. אנחנו זקוקים לעוד 4 מיליון שקל כדי שנוכל לקחת עוד מטופלים. יש לנו 200 שעות טיפול פנויות – אבל אין לנו כסף כדי לממן אותן.
“המטפלים שלנו מקבלים את תעריף המינימום של המדינה, שעומד על 384 שקל לשעה. ניסינו לפנות כמה פעמים למשרד הבריאות ולהסביר שטיפול מיטבי וארוך טווח יחסוך הרבה כסף לקופת המדינה, וגם ישבתי עם ד”ר גלעד בודנהיימר, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, אבל לא יצא מזה כלום. עם ביטוח לאומי יש לנו שיתוף פעולה מדהים. הם מפנים אלינו מטופלים ומשלמים עליהם”.
“אין ידע מספיק”
בנובמבר 2023, כשחזרו הביתה עשרות פדויי שבי, התחיל המערך לתת טיפול ארוך טווח ייעודי לרבים מהשבים, שנמשך גם עכשיו. שפירא־ברמן ושאר הפסיכואנליטיקאים במערך לא מעבירים שאלונים בין המטופלים, אלא מסתמכים על חוות הדעת של המטפלים, ומקפידים לשמור על פרטיותם.
“הבנו מהר מאוד שה’סטינג’ של הטיפול צריך להיות גמיש, ‘סטינג’ אופטימלי שמתאים לו. מי שלא היה מסוגל לצאת מהבית, באנו אליו. אם היה מאושפז, אז בבית החולים. וזה לא מובן מאליו לטיפול שאמור להתנהל רק בקליניקה. בדרך כלל, טיפול מתחיל עם תלונה ספציפית, ממוקד במשהו. לחטופים אין תלונה ספציפית, אבל הם מתקשים להגיד ‘לא’ לצוות הרפואי.
“יש להם חלל נפשי שמאוד קשה לגשת אליו, ולתפיסתנו צריך לחכות שהמטופל ירצה לדבר עליו. יש לי ויכוח עם חלק מאנשי הטיפול האחרים. אני טוענת שאת האירועים הכי טראומטיים הנפש מעיפה מיד ל’לא מודע’, וצריך לדעת לעבוד עם התסמינים הסומטיים. למשל יש כאלה שלא נרדמים, או שקמים לפנות בוקר".
“אם מישהו מהם אומר לי אחרי כמה חודשים שהוא לא רוצה לבוא לפגישה, אני אשמח, כי אני רואה בזה הישג. אם מישהו שחזר מהשבי רוצה לנסוע אחרי כמה חודשים לחו”ל לחודשיים, לא תהיה בעיה בכלל, כי חשוב לתת להם את ההרגשה שהם יכולים ללכת ולחזור והם לא חייבים לי שום דבר, בעוד למטופל רגיל אגיד שזה יהיה סוף הטיפול הנוכחי, ולא אוכל להבטיח לשמור לו את המקום כשיחזור".
"כמו שאני רואה את זה, מי שיודע לטפל בטראומה מורכבת יודע לטפל בחטוף ששב. במגזר הציבורי, למעט מקומות שמטפלים בטראומה מינית, אין למטפלים ידע מספיק”.
באחד המאמרים המקצועיים שכתבה על התקופה שאחרי הטבח העלתה את סוגיית הפגיעה בפרטיות של השבים, שמאנשים אנונימיים לגמרי הפכו לסלבס בעל כורחם. “נראה כי עבור רבים מהם הרצון העז של הסביבה לסייע נחווה לא פעם כמציף, ואף שברור להם כי הכוונות טובות במרבית המקרים, נראה כי לעיתים הדבר רק הוסיף לעומס הרגשי”, טענה.
נושא נוסף שעולה שוב ושוב במפגשים הטיפוליים הוא הקושי להתקדם בתהליך ההחלמה, כיוון שחטופים אחרים, שאיתם היו בשבי, ובהם בני משפחה, חברים, או קרובים עדיין לא שבו. “הם אומרים, ‘אין לנו אפשרות להחלים כל זמן שהם עדיין בעזה’. חלקם מתמודדים עם טראומה מושהית. ככל שהזמן חולף, ואין חטופים נוספים אשר משוחררים וחוזרים ארצה, מצבם הנפשי של מטופלים אלו הולך ומחמיר.
“בלי להתייחס באופן ספציפי, כשראיתי את החטופים ששבו בשבוע שעבר, אני יכולה לומר שהעובדה שהיו נתונים להרעבה מכוונת, שיטתית ואכזרית ועברו עינויים פיזיים ונפשיים במשך שנה וארבעה חודשים, פירושה שיש להם את הכוחות ותעצומות הנפש להישאר בחיים”, מדגישה שפירא־ברמן. “מה שעברו, כמעט בהכרח, הטביע בהם חותם שחלקו לא ימחה. אנחנו לא מטפלים בהם כרגע, כי עדיין הם בטיפול המדינה.
“השבות הקודמות חוו את זה על פני חודשים עבור אלה שהיו עם חטופים אחרים. האכפתיות, הסולידריות והרצון להישאר בחיים בשביל ההורים החזיק אותן. כל השבים עברו חוויה שאף אחד מבחוץ לא יכול להבין. חלקם מבקשים להיפגש עם פדויי שבי אחרים. יש דברים שהם יכולים לדבר עליהם רק עם אלה שהיו שם”.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “מערכת בריאות הנפש הציבורית נותנת מענה למאות אלפי ישראלים, החל ממענה בקהילה דרך קופות החולים ומרכזי החוסן, ועד למענה למצבים מורכבים באשפוז או בבתים מאזנים. מדובר במערכת מקצועית המורכבת מאנשי טיפול מצוינים, מובילים במחקר ובהכשרה, כולל מומחים בתחום הטראומה".
"אנשי המקצוע במערכת עוברים הכשרות והדרכות שוטפות, וקיימת בה בקרה מתמדת. אין כל עדות מחקרית המצביעה על יתרון בטיפול פסיכואנליטי לטיפול בטראומה, ולמעשה פסיכואנליזה אינה טיפול ייעודי לטראומה. ככל שארגון מבקש להעניק שירותי פסיכותרפיה מקצועיים ממליץ המשרד לשתף פעולה עם המערכת הציבורית ולגבש הסכמים עם קופות החולים, מהלך שיוכל להבטיח שירות איכותי, מפוקח ונגיש לכלל”.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מערכת בריאות הנפש הציבורית נותנת מענה למאות אלפי ישראלים החל ממענה בקהילה דרך קופות החולים, ומרכזי החוסן ועד למענה למצבים מורכבים באשפוז או בבתים מאזנים. מדובר במערכת מקצועית המורכבת מאנשי טיפול מצוינים, מובילים במחקר ובהכשרה, כולל מומחים בתחום הטראומה. אנשי המקצוע במערכת עוברים הכשרות והדרכות שוטפות, וקיימת בה בקרה מתמדת.
אין כל עדות מחקרית המצביעה על יתרון בטיפול פסיכואנליטי לטיפול בטראומה, כאשר למעשה פסיכואנליזה אינה טיפול ייעודי לטראומה.
ככל וארגון מבקש להעניק שירותי פסיכותרפיה מקצועיים ממליץ המשרד לשתף פעולה עם המערכת הציבורית ולגבש הסכמים עם קופות החולים, מהלך שיוכל להבטיח שירות איכותי, מפוקח ונגיש לכלל הציבור".
