לשכנע את הבן שלי לצאת להרפתקה זה לא דבר מסובך. כבר בגיל שלוש היה ברור שינאי נרדם יותר מהר ממני באוהל כך שהיה ברור שאת בר המצווה שלו נחגוג באיזשהו מקום אקזוטי בעולם. אפריקה היא חלום ישן שלי ולשמחתי יש חלומות שקל להתחבר אליהם:
"ינאי, מתאים לך?" שאלתי אותו כשענייני הבר מצווה התחילו לתפוס תאוצה.
"מתאים לגמרי" הוא ענה.
שמורת מורצי'נסון היא כנראה השמורה הידועה ביותר באוגנדה. בעיקר בגלל נהר הנילוס הזורם בתוכה ומפלי הענק העצומים והמפורסמים שלה. בדרך לשמורה אנחנו עוצרים בשוק מקומי, קונים מנגו, בננות ואננס טרי ונהדר ובכניסה לשמורה אנחנו מתרגשים ממשפחת בבונים חביבים, עוד לא יודעים שדי מהר, אחרי שנראה פה פילים וג'יראפות, בבונים כבר לא יהיו כזאת אטרקציה בשבילנו.
אבל מורצ'ינסון זה קודם כל נופים. ואיזה נופים! שמיים כחולים ורחבים וירוק מכל סוג שמשתלב עם אדמת אפריקה האדומה. יומיים שלמים נבלה בשמורה המקיפה את הנילוס, ישנים בלודג' מפנק ממש בתוך השמורה, צופים ממרפסת הלודג' על נהר הנילוס האדיר ומקשיבים לרעש ההיפופוטמים היוצאים מהנהר בלילה.
10 צפייה בגלריה
שמחים להתערבב עם ילדי אוגנדה ומגלים שכדורגל ו"חמש מקלות" זו שפה בינלאומית.
(צילום: גליה ברקאי)
באחד הימים אנחנו עולים על ספינת נהר ויוצאים לשייט על נהר הנילוס העצום. לקפטן שלנו קוראים רוברט ומכל הצדדים מברכים אותנו לשלום עופות, קופים, תנינים והיפופוטמים. עדר פילות וגוריהן מגיע להרוות את צמאונו במי הנהר וכשאני מפספס את ההסבר של נויה המדריכה שנדמה שאין חיה שהיא לא מכירה פה באופן אישי, ינאי מסביר לי שלפילים האפריקניים יש אוזניים יותר גדולות מאלו של הפילים האסיאתים כי אוזניים זה כמו מאוורר ופה יותר חם.
חמש בבוקר באוגנדה. עוד רגע יוצאים לספארי זריחה שהוא הזדמנות לפגוש את בעלי החיים כשהם עוד מחפשים את ארוחת הבוקר שלהם. הטבע מתעורר לחיים והעין לא שבעה מלראות: הנה לביאה שיוצאת לצוד לעצמה ארוחת בוקר. אנחנו מרותקים למחזה ומגלים שהלביאה לא לבד שם. היא עם חברה ויש להן טריק: אחת מהן גלויה, מבריחה את האנטילופות, בזמן שהשנייה אורבת לארוחת הבוקר שלה. כמה דקות אחר כך נפגוש לביאה נוספת כשהיא נחה לה רגועה בצלו של עץ ואתם כבר מבינים למה היא רגועה, נכון? כי מאחוריה חצי אנטילופה. זה הוגן? זה מוסרי? הדיונים מתקיימים בין הילדים וגם למבוגרים אין תשובות. בעיני זה חלק מהיופי.
במפלי מורצ'ינסון האדירים בהם צונח הנילוס בשיא עוצמתו אף אחד מאיתנו – ילדים ומבוגרים – לא מצליח להסתיר את ההתרגשות וההתפעלות מעוצמת המים. את ההסבר על המפלים נקבל הפעם מרון בן ה 13 מצפון הארץ. איך הוא יודע מה להסביר? צוות המסע חילק לכל ילד נושא קצר להדרכה בנוסח "חמישה דברים מגניבים שלא ידענו על…" הילדים מוכנים בשלוף עם המידע ומחכים לרגע הנכון.
"מה אתה קיבלת?" אני שואל את ינאי.
אוקי, ברור אז ברור. בשונה משיעורי הבית, הפעם לא היה צריך לנדנד לו.
"הכנתי שישה דברים, מקווה שזה בסדר".
נראה לי שזה בסדר, שמתי את ידי על כתפו ושתקתי. נראה לי שזה ממש בסדר.
"תגיד אבא, ראית איזו בריכה יש בלודג' הזה? נראה לך שיהיה לנו זמן להיכנס אליה?" אז התשובה היא כן. שעות הצהריים בהן החיות מנמנמות הן זמן מצוין להנות מהבריכה הנפלאה של הלודג'. בינתיים כולנו, ילדים והורים כבר הפכנו לחבורה עם הומור וזיכרונות שהם רק שלנו.
אחר הצהריים אנחנו שוב בדרך. ערוכים ומוכנים לקראת ההרפתקה שמזמן לנו ספארי לילה כי בזמן שנדמה לנו שהטבע ישן בעצם מתרחשות בו דרמות.
לילה יורד על אפריקה ואנחנו מחפשים בחושך עיניים נוצצות. המדריך המקומי החייכן שלנו מלמד אותנו לזהות את החיות לפי גובה העיניים והרווח ביניהן ושיאו של המתח הוא כאשר אלומת פנס אחת מאתרת אנטילופה משוטטת ואלומה אחרת מזהה את הלביאה האורבת לה. איך זה נגמר? לא יכול לגלות. עדר ג'ירפות עצום דוהר אל מול השיירה שלנו: עשרות ג'ירפות כמו מרחפות באוויר, רוקדות אל תוך הלילה, משאירות את כולנו המומים ממופע היופי הנדיר. "ינאי" נויה המדריכה מזמינה: " זה הרגע שלך".
ינאי שולף מהכיס את הנייר שהוא הכין ומספר חמישה דברים שלא ידענו על ג'ירפות. "הכנתי גם שישי, זה בסדר" הוא שואל? "בוודאי" עונה נויה. הילדים שואלים אותו שאלות ומתברר שהוא למד לא מעט על ג'ירפות ויודע לענות בביטחון. בסוף ההסבר כולם מוחאים כפיים. ינאי מקפל את הדף בחזרה לכיס. חמישה דברים שלא ידענו על ג'ירפות. הרבה דברים שלא ידעתי על הבן שלי.
באוגנדה הולכים בצדי הדרכים. נשים בבגדים צבעוניים וילדים יחפים עם ג'ריקנים צהובים מפלסטיק בדרכם להביא מים מהבאר. כמה זמן הם הולכים? שעה, שעתיים, שלוש. הלוך וחזור. תלוי במרחק הבאר מהבית. בן שש מחזיק את ידו של אחיו בן הארבע והם הולכים. ינאי מבקש שאזכיר לו לספר על זה לאחיו הקטן. אולי רק בשביל זה היה לי שווה להגיע איתו לכאן.
הדרכים באוגנדה יפות. אנחנו מתערבבים בין הרכבים בשיירה ובעיקר שמחים להתערבב עם ילדי אוגנדה ולגלות שכדורגל ו"חמש מקלות" זו שפה בינלאומית.
הבוקר, אנחנו יוצאים לטרק רגלי בעקבות שימפנזים. אנחנו לא יכולים להבטיח לכם שתראו אותם, מצהירים פקחי השמורה החמושים, אבל מבטיחים לנסות. אז אנחנו הולכים על פי ההנחיות שקיבלנו, דרוכים וסקרנים בין השבילים הלא מסומנים של יערות הגשם ואז פתאום הם נראים, כמעט מקבלים את פנינו בקריאות גרוניות: משפחות שלמות של שימפנזים שכל כך קרובים אלינו. נקבות וגורים, זכרים צעירים וזכר אלפא אחד שרק מלראות אותו אפשר להבין למה הלהקה כולה עושה מה שהוא אומר. זה רגע של קסם ואני מחבק את ינאי, הקופיף הקטן שלי ותוהה אם הוא שם לב לכך שאני מתרגש.
אין ספק שלאפריקה עדיף להגיע עם אנשים שמכירים אותה. כבר 15 שנים שמאגמה מוציאה טיולי ג'יפים לאוגנדה והתחושה היא שהם מכירים פה כל שביל ונקודת תצפית מרהיבה.
הצוות שלנו כולל את נויה המדריכה שגם מנהלת את פרויקט מאגמה 13 ואפשר להגיד שרוחה המיוחדת שורה עליו, יחד איתה נמצאת גם מלווה חברתית שלאט לאט הופכת אותנו לקבוצה הנהדרת שנהיתה לנו, רופא ישראלי צמוד לכל צרה שלא תהיה (ולשמחתנו לא היתה) וצוות מנהלה שדואג שהכל יתקתק ושלכולנו יהיה טעים. חוץ מהם, נמצא פה גם צוות מקומי מקצועי ומיומן שנוהג את רכבי השטח שלנו בבטיחות כך שבזמן שאנחנו לגמרי רגועים הם הופכים להיות חלק מהחוויה שלנו: מספרים על החיים באוגנדה, שמחים לשתף ומלאי ידע ורצון וכולם יחד, כל הצוות הגדול והמיוחד הזה לא מפסיק להפתיע ולפנק. מכירים את זה שאתם פוגשים אנשים שעושים משהו באהבה גדולה? אז ככה.
הרבה דברים קרו במסע הזה. אני רואה את ינאי מתנהל עם חברים חדשים ועם מבוגרים. שמח לראות שהוא אחראי, שההומור שלו עובד ופתאום מול העיניים אני רואה כמה הוא מתבגר לי.
בדרך חזרה לשדה התעופה הוא נשען לי על הכתף חצי מנומנם, בוהה בנופים החולפים מולנו: אבא, עוד נחזור לכאן, נכון? אתה ואני, כן? הוא אומר ונרדם בזמן שאבא שלו מזיל דמעה ובקושי נושם.
