התחבטתי עם מה לומר ברגע הדחוף הזה, שאליו כמה זמן רב, ולעתים קרובות הופיע מעבר להישג יד במהלך 15 החודשים הנוראיים האחרונים הללו.
אחת השאלות שבהן התחבטתי הייתה זו: מה אני יכול לחלוק עם הקוראים שיתפוס אפילו מרחוק את המשמעות והעומק של הסכם לכאורה לעצור את הטבח הסיטונאי בפלסטינים?
לא סבלתי. הבית שלי שלם. אני ומשפחתי חיים ושלמים. אנחנו חמים, ביחד ובטוחים.
אז, הדילמה הדוחקת הנוספת שעמדתי בפניי הייתה: האם זה המקום שלי לכתוב בכלל? המרחב הזה צריך להיות שמור, חשבתי, לפלסטינים לחשוב על הזוועות שעברו ועל מה שעתיד לבוא.
קולם, כמובן, יישמע כאן ובמקומות אחרים בימים ובשבועות הבאים. הקול שלי, בהקשר זה, הוא חסר חשיבות ובנסיבות קשות אלו, גובל בחוסר רלוונטיות.
ובכל זאת, אם אתה ובמיוחד הפלסטינים תחייב אותי, זה מה שיש לי לומר.
אני חושב שיש ארבע מילים שלכל אחת, בדרכה שלה, יש משמעות מסוימת לבשורה המשמחת של יום רביעי שהרובים מוכנים להשתתק.
המילה הראשונה ואולי המתאימה ביותר היא "הקלה".
יהיה מספיק זמן והזדמנות ל"מומחים" לערוך את כרטיסי הניקוד הצפויים שלהם של "המנצחים" וה"מפסידים" וההשלכות האסטרטגיות הרחבות יותר לטווח הקצר והארוך של העסקה ביום רביעי.
כמו כן, יהיה מספיק זמן והזדמנות ל"מומחים" נוספים לשקול את ההשלכות הפוליטיות של ההסכם של יום רביעי במזרח התיכון, אירופה וושינגטון הבירה.
העיסוק שלי, ואני חושד שרוב הפלסטינים ויקיריהם בעזה ובגדה המערבית הכבושה, הוא שהשלום הגיע סוף סוף.
כמה זמן זה יימשך היא שאלה שעדיף להעלות מחר. היום, בואו כולנו נתענג על ההקלה שהיא דיבידנד של שלום.
נערים ונערות פלסטינים רוקדים בהקלה. אחרי חודשים של אבל, אובדן ועצב, השמחה חזרה. החיוכים חזרו. התקווה חזרה.
הבה נהנה מידה מספקת של הקלה, אם לא הנאה, בכך.
יש הקלה גם בישראל.
משפחות השבויים שנותרו בחיים יתאחדו בקרוב עם האחים והאחיות, הבנות והבנים, האמהות והאבות, שהם השתוקקו לחבק שוב.
הם, ללא ספק, ידרשו טיפול ותשומת לב כדי לרפא את הפצעים בנפשם, בנפשם ובגופם.
זה יהיה דיבידנד נוסף, מבורך ביותר, של שלום.
המילה הבאה היא "הכרת תודה".
אלה מאתנו שצפינו יום אחרי יום נורא – חסרי אונים ומדינת אפרטהייד חסרת רחמים הלכה בשיטתיות לצמצום עזה לאבק ולזיכרון – חבים את תודתנו העמוקה לעוזרים האמיצים והנחושים שעשו כמיטב יכולתם כדי להקל על כאב וסבל של פלסטינים נצורים.
אנו חבים את תודתנו הנצחית לאינספור אנשים אנונימיים, באינספור מקומות ברחבי עזה והגדה המערבית, אשר, תוך סיכון חמור ועל חשבון חיים צעירים ומבטיחים רבים כל כך, הציבו את רווחת אחיהם ואחיותיהם הפלסטינים לפניהם. שֶׁלוֹ.
עלינו להיות אסירי תודה על חוסר האנוכיות והאומץ שלהם. הם עשו את חובתם. הם נכנסו לתוך הסכנה. הם לא נסוגו. הם עמדו איתן. הם החזיקו מעמד. הם דחו את ספקי המוות וההרס שניסו למחוק את גאוותם וכבודם.
הם הזכירו לעולם שהאנושות תנצח למרות מאמצי הכובש למחוץ אותה.
המילה השלישית היא "הכרה".
העולם חייב להכיר בהתנגדות האיתנה של הפלסטינים.
מטרת הכובש הייתה לשבור את הרצון והרוח של הפלסטינים. זו הייתה כוונת הכובש ב-75 השנים האחרונות.
שוב, הכובש נכשל.
הפלסטינים הם בלתי נלאים. הם, כמו אחיהם באירלנד ובדרום אפריקה, מקרקעין.
הם מסרבים להיות מנותקים מארצם כי הם נשואים אליה על ידי אמונה והיסטוריה. השורשים שלהם עמוקים מדי ובלתי ניתנים להריסה.
הפלסטינים יכריעו את גורלם – לא הצבאות השודדים בראשם גזענים ופושעי מלחמה שנאחזים ברעיון המיושן שכוח הוא צודק.
זה ייקח עוד קצת זמן וסבלנות, אבל הריבונות והישועה שהפלסטינים זכו בדם ובכאב לב מתקרבות, אני משוכנע, לא רחוק מהאופק.
המילה האחרונה היא "בושה".
יש פוליטיקאים וממשלות שלנצח ילבשו את הבושה של מתן רשות לישראל לבצע רצח עם בעם הפלסטיני.
הפוליטיקאים והממשלות הללו יכחישו זאת. הראיות לפשעים שלהם ברורות. אנחנו יכולים לראות את זה בתמונות של הנוף האפוקליפטי של עזה. נרשום כל שם של יותר מ-46,000 הקורבנות הפלסטינים של שותפותם.
זו תהיה מורשתם המרושעת.
במקום לעצור את הרצח ההמוני של חפים מפשע, הם אפשרו זאת. במקום למנוע מרעב ומחלות לתבוע את חייהם של תינוקות וילדים, הם עודדו זאת. במקום לכבות את פתח הזרועות, הם הצילו אותם. במקום לצעוק "די", הם דרבנו את ההרג להמשיך ולהמשיך.
אנחנו נזכור. לא ניתן להם לשכוח.
זו האחריות שלנו: לדאוג שהם לעולם לא יימלטו מהבושה שתבוא בעקבות כל אחד ואחד מהם כמו צל ארוך ומעוות בשמש המאוחרת.
תתביישו להם. בושה לכולן.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
