הנסיך, הידוע גם בשם ההקלטה שלו דלליסוואגס, שמע על המקהלה באמצעות חבר שהיה חבר כשעבר לראשונה לוונציה בשנת 2017. הוא היה זמר בניגריה, וחברו אמר לו שזו קהילה טובה, שהם יכולים לעזור לו להתמקם. כשהגיע לראשונה, הם נתנו לו בגדים, עזרו לו למצוא עבודה וסיפקו לו סיוע משפטי כדי להתחיל בתהליך קבלת ויזה.
הוא כיום בן 38, דיבור רך, אבל כשהוא שר, הוא מתנדנד בתחושה, ומגלה את המילים, הקול שלו מתאמץ וכמעט נשבר. הוא מתלבש במשקפי שמש כחולים, כובע ניוז בוי של עור שחור ותלבושת ג'ינס מלאה. "כמו מלך," הוא אומר ומחייך.
זמן קצר לאחר שנולד, הוריו התפצלו, והמטפל העיקרי שלו היה אביו של אמו, שהוא היה קרוב מאוד אליו. כשסבו נפטר בשנת 2011, פרינס כבר לא היה קשרים לפרבר לאגוס בו גדל ובשנת 2015 החליט לחצות את הסהרה ואת הים התיכון בחיפוש אחר חיים טובים יותר.
"גדל ילד, אמא שלך צריכה באמת להתפלל הרבה בשבילך," הוא מסביר. "או שאתה הופך לבריון או מאפיה."
הוא גר בדירה משותפת בפדובה, 40 ק"מ (25 מיילים) מחוץ לוונציה, שם עבר לאחר שאיבד את עבודתו במפעל ופונה מכיוון שעדיין לא היה לו את המסמכים שלו. חדר השינה שלו משמש כסטודיו ההקלטות שלו, שם על שולחן עבודה עמוס עם צג גדול, הוא מקליט ומפיק שירי אפרובייט לאלבומו הראשון.
בניגריה, הוא היה מורה לריקוד מקצועי, לפי רוב החשבונות שהצליחו, ובכל זאת הוא הרגיש שאין שם עתיד. חברים ובני משפחה כבר עזבו, כולל אביו, שגר בבריטניה, ובכל זאת הוא לא שקל לעזוב עד שדודו, שהתגורר באוסטריה, נקרא והציע לו לעשות את הטיול עם אשתו של דודו ושלושת בני דודיו. פרינס מסר את דובריו, בגדיו ונעלי הספורט לתלמידיו. יחד עם משפחתו הוא חסך אלפי דולרים. הוא לא הביא עמו דבר ואמר להוריו שהוא כבר גבר את דעתו.
"המסע היה קטלני," הוא אומר בביטוי רציני. "הסיפור שלי מגיע עם הרבה כאב ואובדן."
שלושת השבועות הראשונים בילו על משאית גדולה עם גב פתוח עמוס בעשרות אנשים. הם נסעו על פני סהרה וישנו על החול בכל לילה. חלקם נאלצו לשתות שתן משלהם, הוא מספר, מכיוון שהם לא הביאו מספיק מים, ולאורך הדרך הוא ראה גופות נותרות בחול. "אני לא יכול לספור כמה קברנו," הוא אומר ללא רגש, ומתייחס לאנשים שמתו במסע. "השתמשנו בחול כדי לכסות אותם. אין פרטים על שם או משפחה להתקשר אליו."
מלוב, הוא ובני משפחתו ניסו לחצות את הים התיכון בסירה שמונה פעמים. כל המסע לאיטליה לקח לו שנתיים. פעם אחת הם נחטפו על ידי פיראטים כשהיו בסירה ושוחררו חודשיים לאחר מכן לאחר ששילמו כופר. בפעם אחרת הוא הוחזק בכלא לוב במשך ארבעה חודשים. בשלב מסוים נגמר להם הכסף, והוא עבד כמאבטח במשך שבעה חודשים במתחם שהחזיק פליטים ומהגרים.
ואז, באוקטובר 2016, הוא ובני משפחתו ניסו לחצות שוב את הים התיכון. הם הצטופפו על סירת עץ עם יותר מ -200 נוסעים על הסיפון. באמצע הלילה מים החלו להיכנס לסירה, והם התחילו לשקוע. כשהוא מתמוסס, אנשים נפלו למים. הנסיך קפץ פנימה כדי להציל את בני דודיו. הים קפוא, וכולם צעקו וצרחו סביבו, והוא זוכר את המים הכהים המוארים על ידי כוכבים. כשמצא את בן דודו בן ה -14 סנדרה, היה מאוחר מדי. היא טבעה כי היא לא ידעה לשחות.
הוא החזיק את גופה חסר החיים שצף על חזהו עם אפוד חיים המונע מאחורי צווארו בגלל מה שהוא מעריך היה 25 שעות לפני שהוא וניצולים אחרים, כולל שאר משפחתו, חולצו על ידי דייגים והוחזרו ללוב.
"אפילו לא ידעתי שאני חולץ כי הייתי כל כך עייף," הוא אומר. "העיניים שלי פשוט ראיתי לבנות. לא ראיתי יותר בגלל הים, המלח. הייתי כל כך עייף." פרינס ומשפחתו מעולם לא הצליחו לקבור את סנדרה מכיוון שלדבריו גופה נגנב על ידי מבריחי אנשים.
בלוב, דייג מהגמביה לימד אותו להשתמש במצפן, ובהפלגתו הסופית, הוא היה הנווט, ואמר לקברניט הסירה לאיזה כיוון להנחות. סירתם יורטה על ידי סירת הצלה מול חופי למפדוסה. "המסע הוא לא משהו שהייתי רוצה על האויב הגרוע ביותר שלי," הוא אומר ומנער את ראשו. שאר משפחתו, שהלכה בנפרד, הלכה לאזורים שונים באיטליה ואוסטריה.
פרינס ניסה לגור עם גיסתו באוסטריה, אך כאשר הרשויות איימו לגרש אותו, הוא הוחזר לאיטליה, שם היה תלוי ועומד עניית המקלט שלו. טיסתו נחתה אותו בוונציה. הוא לא יודע למה.
החיים באיטליה היו קשים, הוא אומר. אביו הזהיר אותו מפני חי כעולה, ואמר לו לפני שהוא עזב, "עדיף להיות אדם חופשי במדינה שלך מאשר עבד בחו"ל." פרינס מתחיל להסכים איתו. כשפונה מדירתו, הוא היה חסר בית במשך שבעה חודשים, ישן על ספות החברים ובמוסך.
מבחינתו, אין שום דבר מיוחד לוונציה. "כל מה שאני עושה זה ללכת לעבודה ולחזור הביתה, ללכת לעבודה, לחזור הביתה," הוא אומר. אם הוא היה יכול לעשות הכל שוב, הוא אומר, הוא היה נשאר בניגריה.
בימינו יש לו עבודה חדשה, אבל זו משמרת לילה מתישה עם נסיעה ארוכה שנחתכת לתקופה שהוא צריך לעשות מוזיקה. כדי לחסוך כסף, הוא למד להתקיים בארוחה אחת ביום והפסיק לצייר, תחביב אהוב נוסף. המקהלה היא הפעם היחידה שהוא נהנה. "כשאני שר איתם, אני תמיד מחייך," הוא אומר, "כי זו הפעם היחידה שאני יכול להיות עצמי."
