ביירות, לבנון – ביירות מתמלאת, אולי הרבה מעבר ליכולתה, כאשר אלפי אנשים זורמים אל שכונותיה, המחפשים מקלט מהתקיפות האוויר הבלתי צפויות של ישראל.
כשנדמה היה שהיא התרכזה בהפצצת הדרום, הפציצה ישראל עד מהרה את הצפון. ואז זה פגע בשכונות בעלות רוב נוצרי, מה שהגביר את הניחוש שהן מתמקדות באזורים בעלי רוב שיעי.
אי הוודאות כמעט מורגשת כאשר אנשים תשושים זורמים לשכונת חמרה בביירות ביום שלישי, חלקם היו על הכביש יותר מ-12 שעות כדי לעבור מרחק שלרוב לוקח שעתיים.
מציאת חדר בפונדק
בקאסה ד'אור, מלון ארבעה כוכבים ברחוב חמרה, עומדים זוג ליד דלפק הצ'ק-אין ומנסים להתמקח על המחיר לחדר האחרון הפנוי באותו לילה – סוויטה.
מדברת איתם פקידת קבלה שמציגה את עצמה כפשוטה, לאמה.
לאמה עבדה בקאסה ד'אור כבר ארבע שנים, היא אומרת, ומעולם לא ראתה את זה עסוק כמו שהם עכשיו.
"אנחנו מלאים," היא אומרת. "שלשום, היינו ב-40 אחוז (תפוסה)".
המחירים ירדו לאורחים לבנונים, היא מוסיפה.
אבל לא נראה שבני הזוג מצליחים במשא ומתן שלהם – הם יוצאים לעמוד על המדרכה, נראים מעט מבולבלים.
בחוץ ומסביב לפינה, ברחוב מקדיסי עמוס בצורה יוצאת דופן, אומר ד"ר עבאס, קרדיולוג, כי הצליח למצוא חדרים לעצמו, לאשתו ולבנו – לאחר שהם בילו 16 שעות בבלבול העצום של התנועה שהגיעה מהעיר. דָרוֹם.
בשלב מסוים, כשהם היו קרובים לחמרה, המשפחה נטשה את רכבם וגררה את מזוודותיהן ברחובות, תוך שהיא טווה בין המכוניות שהתקדמו ברגל.
עבאס הוא מאל-מנצורי, ליד צור בדרום לבנון, אבל בנו הבכור לומד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, אז הם החליטו לבוא לכאן במקום ללכת להרים כפי שעשו כשישראל תקפה ב-2006.
הם לא מפחדים, הוא אומר, כי הם כבר עברו כל כך הרבה. "אנחנו רגילים לזה, לצערי", הוא אומר.
בנו הצעיר, נער, חווה את המלחמה הראשונה שלו, אומר עבאס. "הוא באימונים," מתבדח הרופא.
נראה שהמשפחה מאושרת שכולם נמצאים באותה עיר, אבל הם לא חסינים מהמתח האוחז במדינה, או מהכעס.
"הישראלים הם שקרנים", אומרת אשתו בביטול כשהיא נשאלת על הטענות של ישראל כי חיזבאללה אוגר נשק בבתים בדרום.
'זה בטוח כאן?'
יש חבורה של נערים סורים מתבגרים הולכים ברחוב.
הם בדרך כלל עובדים בחמרה ומתגוררים בביר חסן שבדרום, שכונה קרובה לגוביירי, שבה הפציצה ישראל ביום שלישי.
הם לא רוצים לחזור לשם הלילה, הם אומרים, ומעדיפים ללכת למצוא חברים במחנה הפליטים הפלסטיני שתילה.
"האם בטוח כאן בשכונה הזו?" הם שואלים, שאלה שעומדת בראש של כולם, בין אם הם משמיעים אותה או לא.
הבנים נסחפים לכיוון שתילה, שם הם מקווים שהם יהיו בטוחים יותר ללילה.
שתי נשים מופיעות, נראות מעט לא מסודרות.
הם מהדרום ועלו לביירות מצור, שם הם שוהים בשנה האחרונה.
בחמרה מצאו חדרים במלון מייפלאואר, אך גילו לחרדתם שלא מצאו לחם.
מצוקתם מושכת את תשומת לבם של עוברי אורח אדיבים המצטרפים למצוד של שתי הנשים אחר לחם.
בעל חנות מכולת אומר שאין מה לעשות, אז קבוצת החיפוש פונה לחנות פלאפל כדי לשאול אם הנשים יכולות לקנות לחם רגיל.
מוכר הפלאפל מתנצל – יש לו מספיק רק לפלאפל שיכין הערב.
אנשים נוספים מצטרפים לחיפוש ולבסוף, שני אנשים שונים מצליחים למצוא שקיות לחם. נִצָחוֹן.
הם מסרבים לקבל את תשלום הנשים עבור הלחם, והקבוצה חוגגת שמישהו נעזר.
משום מקום, מישהו קורא לכיסאות פלסטיק המוצבים בין עציצים גדולים על המדרכה ומבקש מהנשים לשבת בזמן שמישהו אחר יביא להן קפה.
הם היו בדרכים 15 שעות כדי להגיע לביירות, עכשיו הם צריכים את ההפסקה והזדמנות ליהנות מלבנונים אחרים שמטפלים בהם. הם אף פעם לא נותנים את שמם.
"יצירת fitna לא תעבוד"
"הם (ישראל) מנסים ליצור פיטנא, להפוך את הסונים נגד השיעים", אומר סלים רייס במאפיית מקדיסי – שבעצם לא נמצאת ברחוב מקדיסי, למרות שהיא מספיק קרובה.
"אבל זה לא עובד."
"פיטנה" פירושה סכסוך פנימי שעלול להסלים עד לנקודה שבה עלולה לפרוץ מלחמת אזרחים.
בהתבוננות אגבית שלו, רייס אומר בלי ידיעתו את מה שאמרו כמה אנליסטים על התקפות ישראל על לבנון: ישראל רוצה להפעיל לחץ עד שהעם הלבנוני יתהפך זה על זה וינסה להתרחק מחיזבאללה ומהכת השיעית שהיא מייצגת.
רייסס משתתפת במאמצים של ביירותי לעזור למגיעים החדשים בכל דרך אפשרית.
הוא נמצא במאפיית מקדיסי כדי לקחת צרורות של מאות מנושים (חטיף לחם) לבית הספר סאג'ס בקלמנסו, שבו שוכנים עקורים.
צחוק עקום גולש על השיחות בחוץ – אדם מדבר על בניין מגוריו, שתי חנויות ואדמות חקלאיות שישראל הרסה.
"עדיף ככה", הוא מסכם. "עכשיו, אני מחכה שגם אחרון הנכסים שלי ייהרס."
