כשהמלחמה הזו התחילה, תיארתי לעצמי שהיא תימשך שבוע או שבועיים. חברים שחיים בחו"ל היו מתקשרים לבדוק מה מצבנו והייתי מרגיע אותם שעוד מעט חיינו יחזרו לשגרה. לא היה צורך לעזוב את ביתנו של 20 שנה. לאמא שלי יש בעיה בעמוד השדרה והיא מתקשה ללכת. ובכל מקרה, הכל ייגמר בקרוב.
בכל בוקר סידרתי את הבית שלנו בשכונת אל-פוכרי, מזרחית לחאן יונס, ומכינה להורי ארוחת בוקר. אחר כך הייתי קורא את הקוראן, ממלא את מיכלי המים ביד וכבס את הבגדים שלנו. זה לא היה קל, אבל לפחות היינו בבית. זה היה הבית שאליו עברנו כשהייתי בן 10; שנה קודם לכן, ישראל הרסה את ביתנו הקודם.
ההישארות בבית שלנו נתנה לי קצת שקט נפשי, אבל אולי יותר מזה, פחדתי לעזוב אותו. כילד, נעקרתי פעמים רבות. בכל פעם שהייתה מלחמה, היינו הולכים לבניין של סבא שלי במחנה הפליטים בחאן יונס. הפעם, הייתי נחוש לא לעזוב.
אבל זה היה לפני חודשים רבים ובמלחמה הזו, אין ברירה אלא עקירה.
צעדים קטנים יותר
בהתחלה, העקירה שלנו הגיעה בצעדים קטנים יותר – כשההפצצה התחזקה מדי וקירות הבית שלנו התחילו לרעוד, היינו עוזבים ללילה, בורחים לבית החולים האירופי, במרחק של 10 מטרים בלבד. בבקרים, היינו חוזרים לביתנו, משוחררים לגלות שהוא עדיין עומד.
ואז, בדצמבר, אחותי, בעלה ושני ילדיהם הגיעו לגור איתנו. הדירה שלהם – באותו בניין שאליו ברחנו בילדותם – הופצצה.
ככל שהמלחמה נמשכה והמוות וההרס גברו, הסיכוי לעקירה התגבר. ובכל זאת, ניחמתי את עצמי במחשבה שהסיוט הזה יסתיים לפני שנאלץ לברוח.
ואז זה הגיע, ב-1 ביולי – ההוראה מהצבא הישראלי לפנות את השכונה שלנו
הרגשתי כאילו משקלו של הר הונח על החזה שלי. לא ידעתי מה לומר. הסתכלתי על אמא שלי, אבל כל מה שהיא יכלה לעשות זה להתפלל.
לא היה לנו לאן ללכת.
מחנה הפליטים שאליו ברחנו כל כך הרבה פעמים בעבר היה מקום מבצע קרקעי ישראלי בין ינואר למרץ. אוהלים עמדו בין ההריסות. זה היה כמעט בלתי אפשרי עבור הצעירים לשרוד בתנאים כאלה. איך ההורים השבריריים והמבוגרים שלי יצליחו?
שרידי הבית של אחותי
הייתה לנו רק אפשרות אחת: שרידי הבית של אחותי. אספנו מה שיכולנו מהבית שלנו, בידיעה שכמעט הכל אצלה נהרס. בכינו כשיצאנו – דמעות על מה שהשארנו מאחור ועל מה שחששנו שנמצא.
ב-2 ביולי שמנו פעמינו למחנה. אבל כשהגענו אליו, לא זיהינו כלום. הרחובות לא דמו למה שהיה שם קודם. זה היה כמו רעידת אדמה, שהפילה בניינים והותירה את האדמה זרועה הריסות.
בסופו של דבר מצאנו את הבניין וטיפסנו לקומה הרביעית – לדירה של אחותי.
אין לו קירות ואין לו תקרה. כיסינו את החללים שבהם הקירות היו צריכים להיות ביריעות ניילון גדולות אם כי אנחנו עדיין יכולים לראות – ולהיראות – מהרחוב ההרוס למטה.
הכל נשרף. המטבח מכוסה באפר שלא הולך, לא משנה כמה קשה מנקים אותו. האפר מזהם הכל והופך את הידיים שלך לשחורות.
השירותים כמעט נהרסו. רק אחד נשאר לעבוד אבל אין לו דלת, אז אנחנו משתמשים בו מהר ככל האפשר.
אין מים במיכלים. התשתית במחנה נהרסה כליל, ולכן היום שלנו מתחיל עם עלות השחר כאשר התושבים מתעוררים מוקדם כדי לקבל מים מהחברה הפלסטינית של הסהר האדום, כקילומטר (0.6 מייל) מהמחנה. כשהרחובות הרוסים, קשה למשוך עגלה לאורכם. אז אתה חייב להשיג בדיוק את מה שאתה יכול לסחוב, למרות שזה לא מספיק ליום.
כמעט בלתי אפשרי לדמיין לחיות בין הרס שכזה. הבניין הזה מרגיש כל כך לא יציב ואני כל הזמן חושש שהוא יתפנה ויפול על אחייניתי בת החמש ואחיין בן השלוש.
באותם רגעים זה מרגיש כאילו המחנה הזה הוא הגורל שלנו – בדיוק כפי שהיה בכל אותן פעמים קודם לכן.
