בימלה ביסל, המזכירה החברתית הכרחית ומקושרת היטב לארבעה שגרירים אמריקאים בהודו, שהיתה מעין שגרירה לא רשמית בעצמה, מדריכה מקומית ממולחת לתרבות ולמורכבות של מדינה רחבת ידיים, מתה ב-9 בינואר בביתה בדלהי. . היא הייתה בת 92.
הסיבה הייתה סיבוכים של סוכרת, אמרה בתה, מונסון ביסל.
הבוס השגריר הראשון של גב' ביסל היה ג'ון קנת גלבריית'הכלכלן הליברלי המלומד שיצר קשר עמוק עם ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו. אחריו צ'סטר בולסהאדמן הפך לאלוף זכויות האזרח.
שניהם היו מינויו של ג'ון פ. קנדי, ותפקידה של גב' ביסל היה לארגן, בין הפגנות דיפלומטיות מסובכות רבות, את הטיול בן תשעה הימים של ג'קלין קנדי להודו ב-1962, אירוע שסיקר בעיתונות העולמית ללא נשימה. "גְבֶרֶת. קנדי מקבל קבלת פנים חגיגית עם ההגעה להודו" קראו את כותרת בעמוד הראשון בניו יורק טיימס כאשר הגברת הראשונה נחתה, מלווה באחותה, לי רדזיוויל.
זה נפל גם לגב' ביסל להודיע בעדינות לגב' קנדי שהמתנות שהביאה למארחים ההודיים שלה – מסגרות לתמונות עור מוטבעות במילים "100% אמריקאי בקר" – לא יהיו מתאימות.
כַּאֲשֵׁר ריצ'רד סלסט התקבל לעבודה להיות העוזר האישי של מר בולס וקצין הפרוטוקול של השגרירות ב-1963, הוא היה מבולבל מתיאור התפקיד האחרון. אז גב' ביסל לקחה אותו ביד.
"היא לקחה אחריות על החינוך שלי בקלות ובחסד", אמר מר סלסט, שימשיך להיות מנהל חיל השלום, מושל אוהיו ושליחו של הנשיא ביל קלינטון להודו. היא גם אספה אותו לארוחת ערב כל ערב עד שאשתו הגיעה עם הרך הנולד שלהם.
לכל הדעות, גב' ביסל הייתה רשת חברתית של אישה אחת, סלוניסט מיומן שנראה היה שהיא מכירה את כולם בעלי משמעות כלשהי בכל תחום.
היא הייתה דיסקרטית ודיפלומטית, אמרו חברים ומקורבים. היא הייתה סקרנית, משחקית וחברותית. היא קראה 14 עיתונים בכל בוקר. היא הייתה פיקחית מבחינה פוליטית, ובשנותיה האחרונות יכלה לעתים קרובות לחזות בחירות מקומיות עד למספר הקולות. הייתה לה יכולת על טבעית לאמפתיה וידידות, ולטפח ולתחזק את החברות הללו.
היא נחשבה בין מעריציה – והם היו לגיון – ראשי מדינות, דיפלומטים, קובעי מדיניות, מנהיגי ארגונים לא ממשלתיים, עיתונאים, במאי סרטים, סופרים, אומנים, אמנים וסטודנטים, את כולם אספה לארוחות צהריים וערב מפוארות בבית הטיח רחב הידיים שלה. בפיתוח עלים בדרום דלהי, שהיה גדוש במלאכת יד וטקסטיל, אמנות ועתיקות.
היא ובעלה, ג'ון ביסל, היו מוסד בדלהי. הוא היה בוגר ייל צנוע יליד קונטיקט, שב-1958 נסע להודו במענק של קרן פורד ומעולם לא עזב, לאחר שהתאהב במדינה ובאשתו לעתיד. הוא הקים חברה לייצוא אומנות הודית, ולאחר מכן בית ספר לחינוך אומנים.
משק הבית שלהם היה מעין כוכב צפון, אמרה מארי ברנר, אחת מני רבות עיתונאיות שגב' ביסל משכה למעגל שלה. אחרים כינו אותו Grand Central East בשל מדיניות הדלת הפתוחה שלו. "זה תמיד היה מלא באנשים מדהימים", אמרה גב' ברנר. "האנרגיה התפעולית הייתה ברמה גבוהה מאוד של שיח פוליטי ואינטלקטואלי".
מר סלסט אמר: "ג'ון היה החולם ובים היה העושה. היא הייתה מעודכנת ביותר, והאינסטינקטים שלה היו מבוססים מאוד".
בשלב מסוים, מר סלסט הבין שגב' ביסל מלהטטת בין שתי עבודות. באמצע שנות ה-50 היא הקימה את ה-Playhouse, הגן המתקדם הראשון של דלהי, שיהפוך לנקודת השקה לדורות של הודים וילדים גולים.
"עם הזמן הבנתי שבית הספר "פלייהאוס" שימש אבן שואבת למשפחות הודיות חרוצים ורצוניות", אמר מר סלסט. "בים בנתה מערך דינמי של מערכות יחסים שכמזכירה חברתית העניקה לה רולודקס ייחודי".
הסנאטור מייקל בנט מקולורדו, חבר משפחה, תיאר את גב' ביסל כ"אזרחית-דיפלומטית יוצאת דופן להודו". (הוא נולד בהודו; אביו, דאגלס בנט, היה גם עוזרו של השגריר בולס.)
הוא הוסיף, באימייל, "עבור דורות של עולים חדשים שהיא קיבלה את פניה לדלהי – במיוחד צעירים, שאותם אהבה והיתה קסומה בסיפורים מחייה המדהימים – היא הייתה אור מנחה".
בימלה ננדה, הידועה בשם Bim, נולדה ב-12 באוקטובר 1932 בקוטה, כיום חלק מפקיסטן. היא הייתה הבכורה מבין שלוש בנותיהם של סיטה (סיבל) ננדה ופראן נאת' ננדה, רופא וטרינרי שהפך לנציבת הבעל הראשון של הודו העצמאית. הוא גם היה אלוף טניס שולחן שהמציא דרך ייחודית להחזיק את המשוט, שנודע כ"אחיזה ננדה", לדברי גב' ביסל.
בים גדל בלאהור, באזור פנג'אב, עד מיד לאחר החלוקה, ב-1947, כשהמשפחה עברה לדלהי. היא התמחתה באנגלית במכללת מירנדה האוס לנשים, באוניברסיטת דלהי.
נישואיה הראשונים, שידוך מסודר עם עוזר ממשלתי ממשפחה מתאימה, היו קצרים ולא מאושרים. גירושין באותה תקופה לא היו מתקבלים על הדעת, אבל בים עזבה את בעלה, ואת הודו, לאוניברסיטת מישיגן, שם היא סיימה תואר שני בחינוך בשנת 1958. כשחזרה הביתה, היא נידתה, נמנעה מהג'ימקאנה המקומית, החברתית. מועדון שהיה שארית מהראג'.
"היא שברה את כל המוסכמות", אמרה בתה, "אבל היא עשתה את זה בלי לנסות להבהיר. היא עשתה את זה כי אלו החיים שהיא הייתה צריכה לחיות".
בים ננדה עבד עבור ארגון ממשלתי המקדם אומנות מסורתית כאשר מר ביסל הגיע עם מענק קרן פורד שלו. הוא נתקף בה מיד; היא חשבה שהוא מוכה במדינה שלה. בכל מקרה, הם הפכו לחברים מהירים בזמן שמר ביסל חיזר אחריה בלהט ובמשמעת רבה. במשך חמש השנים הבאות, כפי שהיא הייתה מספרת, הוא שלח לה פתק וורד אדום כל יום.
בשלב מסוים אמו של מר ביסל התערבה. "אני רוצה לדעת את הרגשות שלך כלפי הבן שלי," היא אמרה לבים. "הוא מאוהב בך."
"הוא מאוהב בהודו," ענה בים.
"אני מכירה את הבן שלי," אמרה גב' ביסל, "והגיע הזמן לדוג או לחתוך פיתיון."
הם נישאו ב-1963 בביתו של מר בולס.
בעזרת אשתו וקשרים, מר ביסל הקים חברה, פאבינדיהלמכור מוצרים – ריהוט לבית, ביגוד ותכשיטים – שנעשו על ידי אומנים הודים בטכניקות מסורתיות. בתחילה זה פעל מתוך חדר בדירתו השכורה. במהלך העשורים היא הפכה לשם דבר בהודו, עם עסקי יצוא משגשגים כמו גם מאות חנויות קמעונאיות ברחבי המדינה.
לאחר שהסתיים מינויו של מר בולס ב-1969, שירתה גב' ביסל את יורשיו, השגרירים קנת ב' קיטינג ודניאל פטריק מויניהן, שתקופת כהונתם הסתיימה ב-1975.
לאחר מכן הצטרפה לבנק העולמי כקצינת לענייני חוץ שלו בהודו, בעיקרה עבדה כשגרירת תרבות של הבנק וכמסדרת סביבה, עזרה לפקידי הבנק הגולים למצוא מגורים ובתי ספר לילדיהם, קניות עם נשותיהם, אפילו להקים את קווי הטלפון שלהם. היא עבדה עם עשרות ארגונים לא ממשלתיים – והקימה אחד, תַעֲשִׂיָהעם משימה להעצים יזמיות הודיות.
בנוסף לבתה, גב' ביסל הותירה אחריה את בנה, וויליאם, המנהל את פבינדיה, שני נכדים ואחות, מינה סינג. מר ביסל נפטר ב-1998.
לאחר שעזבה את הבנק העולמי ב-1996, עבדה גב' ביסל כיועצת למספר ארגונים והמשיכה להיות מרכזה של מערבולת חברתית בין-תרבותית. היא מכרה את בית הספר שלה, "המשחקייה", בשנת 2005. ביתה נותר מוקד למגוון נוצץ של פוליטיקאים, אמנים ודמויות ספרותיות שעד מותה סמכו עליה בשל חוכמתה הפוליטית והושפעו מהחברות שלה.
אריק גרסיראש עיריית לוס אנג'לס לשעבר ושגריר ארה"ב העוזב בהודו, התלהב עם גב' ביסל בדיוק כמו קודמיו.
"את הודו," הוא אמר לה. "והודו זה אתה."
