הפרעת קשב וריכוז, בשמה המדעי ADHD היא אחת ההפרעות השכיחות ביותר בקרב ילדים, בני נוער וגם מבוגרים. מדובר במצב נוירו־התפתחותי כרוני שמאופיין בקשיי ריכוז, מוסחות, אימפולסיביות ולעיתים גם היפראקטיביות. האבחון נעשה לפי קריטריונים ברורים: על הסימפטומים להופיע כבר בגיל מוקדם, להפריע לתפקוד היומיומי בלפחות שני תחומי חיים (לימודים, משפחה, עבודה או חברים), ולהיות נוכחים במשך תקופה של לפחות חצי שנה. שכיחות ההפרעה מוערכת בקרב כ־5 עד 8 אחוזים מהילדים, כשחלק ניכר מהם ממשיך לחוות את ההפרעה גם בגיל הבגרות.
הטיפול המומלץ כיום לפי הקווים המנחים המקצועיים כולל בעיקר תרופות ממשפחת הסטימולנטים, כמו ריטלין, אטנט, אדרל ו־ויואנס. לצד הטיפול התרופתי, קיימת המלצה ברורה לשלב טיפול פסיכולוגי, כמו הדרכת הורים, פסיכותרפיה או התערבויות חינוכיות במסגרת בית הספר. עם זאת, ככל שעולה המודעות, כך מופיעות הצעות רבות לטיפולים אלטרנטיביים ולא תרופתיים, חלקם מוצגים כ"מהפכניים", אולם לא תמיד מגובים בראיות מדעיות איכותיות.
הטיפול ההתנהגותי נחשב למבוסס יחסית, במיוחד בקרב ילדים בגיל הרך. בגילאי 4 עד 5 שנים, ההמלצה הגורפת היא להעדיף הדרכת הורים להתמודדות עם התנהגויות הילד, ולא למהר למרשם תרופתי. בגילאים מתקדמים יותר, בעיקר מגיל 6, דווקא השילוב של טיפול תרופתי עם התנהגותי מביא לתוצאות הטובות ביותר. אף על פי שטיפול התנהגותי אינו משפר בהכרח את היכולות הקוגניטיביות, הוא מסייע לילדים לרכוש מיומנויות, לשפר את תחושת המסוגלות ולהפחית את השימוש בתרופות.
תחום נוסף שזוכה להתעניינות רבה הוא פעילות גופנית. המלצות רשמיות ממליצות לכל הילדים, ולא רק לאלו עם הפרעת קשב, על לפחות שעה של פעילות גופנית בינונית עד מאומצת ביום. מחקרים ראשוניים וסקירות מטא־אנליזה מצביעים על שיפור בתפקודים קוגניטיביים, ברווחה הנפשית ואף בהשפעה חיובית של פעילות אירובית על תגובתיות לתרופות. מדובר בהשפעה חיובית אך מתונה, ויש צורך במחקרים רחבי היקף כדי לקבוע אילו סוגי פעילות מועילים ביותר ובאיזו תדירות.
אך במקביל לטיפולים מוכחים אלו, הופיעו גם שורה של שיטות אלטרנטיביות או משלימות שמציעות "טיפול טבעי" בהפרעת קשב וריכוז, חלקן בשילוב עם רפואה מסורתית, חלקן מבוססות טכנולוגיה, ואחרות נשענות על תזונה או תוספים. חלק מהשיטות נפוצות במיוחד, והנה סקירה של הבולטות שבהן:
ביופידבק (או נוירופידבק): מדובר בשיטה שבה המטופל מחובר לאלקטרודות המנטרות את גלי המוח שלו בזמן אמת. באמצעות משוב קולי או חזותי, הילד מתבקש ללמוד לווסת את פעילות גלי המוח כדי לשפר את הקשב. התיאוריה גורסת שעם הזמן, האדם לומד לשנות את פעילות מוחו ולהגיע למצב של ריכוז מוגבר באופן רצוני. למרות שמספר מחקרים דיווחו על שיפור מסוים, הביקורת על איכות המחקרים גבוהה והראיות אינן חד־משמעיות. הטיפול גם יקר ודורש עשרות מפגשים.
ויטמינים במינונים גבוהים: אחת השיטות המוכרות והמסוכנות ביותר. יש הממליצים על "מגה־ויטמינים" כמו ויטמין B6 , מגנזיום, או ויטמין D במינונים גבוהים, מתוך תפיסה ש"מחסור תזונתי" גורם להפרעת הקשב. הבעיה היא שלרוב אין מחסור מוכח, ובמינונים גבוהים מדי ויטמינים אלו עלולים לגרום לנזק: ויטמין A במינון גבוה עלול לפגוע בכבד, מגנזיום בכמות עודפת עלול לגרום לשלשולים ולירידת לחץ דם, ויטמין B6 ברמות גבוהות עלול לגרום לנזק עצבי.
דיקור סיני: גישה מעולם הרפואה הסינית שמציעה לדקור נקודות מסוימות בגוף באמצעות מחטים דקיקות, מתוך טענה לאיזון זרימת האנרגיה בגוף. הדיקור נחשב בטוח יחסית, אך במחקרים קליניים לא הוכח שהוא משפר תסמיני קשב. השפעתו נחשבת זניחה ואף ייתכן שמדובר באפקט פלצבו.
תוספים צמחיים כמו ג'ינסנג או גינקו בילובה: ישנה תפיסה כי תוספים אלו משפרים זרימת דם למוח ומשפרים ריכוז. אך מרבית המחקרים על השפעתם נעשו באוכלוסיות מבוגרות או לקויות, ולא בילדים עם ADHD. בנוסף, קיימת סכנה לאינטראקציות עם תרופות אחרות או להשפעות לוואי, ולעיתים הם לא מפוקחים דיים על ידי רשויות הבריאות.
משחקי מחשב טיפוליים: כמו EndeavorRx : משחק שפותח במיוחד עבור ילדים עם הפרעת קשב, ונחשב לאחת השיטות החדשניות ביותר. מטרת המשחק לאמן את יכולת המיקוד של הילד דרך מטלות קוגניטיביות. הוא נבדק במחקרים שהראו שיפור מסוים ביכולות הקשב, במיוחד בקרב ילדים שלא נוטלים תרופות. עם זאת, השיפור לא תמיד ניכר בחיי היומיום, ולפעמים אינו מתורגם להצלחה בלימודים או בהתנהגות.
דיאטות אלימינציה: אלו תוכניות תזונה שמסירות מזון מסוים מתוך הנחה שהוא גורם להחמרת הסימפטומים. לרוב מדובר בצבעי מאכל, סוכר, גלוטן או מוצרי חלב. חשוב להפעיל זהירות כדי לא לגרום לחסרים תזונתיים ואם בכל זאת בוחרים לנסות דיאטה כזו, יש לבצע אותה לפרק זמן קצר ותחת ליווי של תזונאי ורופא. יש להדגיש כי גם דיאטות אלו לא הוכחו כבעלי פוטנציאל טיפול ממשי להפרעת קשב וריכוז.
מיינדפולנס: שיטה שכוללת תרגול מדיטטיבי בו הילד לומד להיות מודע לגופו, לנשימתו ולמחשבותיו. מיינדפולנס נמצא כמסייע בהפחתת סטרס ובהגברת ויסות רגשי, והוכח כמסייע להורים שמתמודדים עם ילדים עם ADHD, אך עדיין לא נמצא כי מדובר בטיפול שמפחית תסמינים ליבתיים של ההפרעה כמו מוסחות או אימפולסיביות.
אימון ראייה: טכניקה שטוענת שאימון עיניים עשוי לשפר יכולות קריאה וקשב, אך המחקרים בתחום דלים ואינם מראים שיפור מובהק. אין ראיות לכך שמדובר בטיפול שמועיל לילדים עם ADHD .
גירוי עצב הטריגמינוס: טכניקה שכוללת חיבור מדבקות חשמליות למצח במטרה לעורר אזורים מסוימים במוח. מחקר קטן הראה שיפור קל אך לא מובהק. נדרש מחקר נוסף לבדיקת הבטיחות והיעילות לפני שניתן להמליץ על השיטה.
כילציה וטיפולי ניקוי רעלים: שיטות אלו שנשמעות לעיתים מיסטיות, כוללות הזרקת חומרים שנועדו "לנקות מתכות רעילות" מהגוף. מדובר בשיטה מסוכנת שעלולה לגרום לנזק רב, במיוחד אצל ילדים. היא אינה מומלצת ואף נאסרה במספר מדינות.
למרות הגיוון הרב בשיטות, רובן אינן מבוססות על מחקרים איכותיים, וחלקן אף עלולות לגרום לנזק בריאותי, רגשי או כלכלי. לעיתים, הנזק האמיתי טמון בעובדה שזמן יקר אובד בזמן שניתן היה לסייע לילד בטיפול מוכח ויעיל. עם זאת, כאשר ההורים בוחרים לנסות טיפול כזה, חשוב שהם יידעו את הרופא המטפל, יתנסו בכל שיטה בנפרד ולפרק זמן מוגדר, וימשיכו במקביל בטיפול המוכח כדי לא להחמיר את מצבו של הילד. החיפוש אחרי פתרון טבעי מובן, אך אין תחליף לשיקול דעת רפואי מבוסס ראיות.
