ביירות, לבנון – ישראל יישרה בניין במרכז ביירות, פגעה בפרברים הדרומיים, דאהיה, לפחות תריסר פעמים ופגעה באזורים אחרים במרכז ביירות שלשום, מה שהפך את מה שרבים מקווים להיות היום האחרון של המלחמה גם לאלים ביותר.
שלושה בני אדם נהרגו ו-26 נוספים נפצעו ביום שלישי בפיצוץ ליד מסגד חאתם אל-אנבייה בשכונת נוווירי בביירות, לפי משרד בריאות הציבור של לבנון, כאשר מניין ההרוגים צפוי לעלות.
התנועה בביירות הייתה סגורה כאשר אנשים ניסו לברוח לאזורים בטוחים שהם קיוו, כאשר ישראל הפציצה לפני שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הכריז על הסכם הפסקת אש על ידי הקבינט הביטחוני שלו.
השביתות בביירות נמשכו לאחר נאומו של נתניהו.
כמו כן נמלטו אנשים ליד באסטה, שם התרחשה שביתה בשבת ואחת נוספת התרחשה בנובירי הסמוכה ביום שלישי. ביום שני אמרו תושבים רבים של באסטה לאל-ג'זירה שאנשים שם כבר ברחו.
אבל ישראל פותחת גם בהתקפות אלימות בדרום ובמזרח לבנון, כמו גם בחלקים אקראיים לכאורה של ביירות, ואנשים רבים החליטו להישאר בבסטה כי לא היו בטוחים לאן עוד ללכת.
"מה שחייתי, אני לא יכול לשכוח"
לפנות בוקר בשבת, תאריך הפיגוע השני בבסטה, חאלד כברה ורעייתו חנן ישנו במיטתם כשישראל תקפה את הבניינים הסמוכים לביתם בבסטה פוקה.
הבית בן 100 השנים בו הם מתגוררים נבנה על ידי סבו של חנן בסמטה בביירות על שם משפחתם: אל-סאפא.
השביתה הישראלית העיפה את החלונות העתיקים מהקיר ושלחה הריסות וזכוכית עפה לכל עבר.
"כל זה נחת עליי", אומר כברה ומצביע על החלונות השוכבים ליד פיסות עץ שנתלשו מהקיר, מסמרים מעוותים וחשופים ותרבוץ אדום.
הכריות מכוסות האבק שכבו לא רחוק מדי ממדפסת מאובקת לא פחות שנחתה ליד מיטתם. שברי זכוכית והריסות פוזרו על הרצפות.
חאלד רץ לבדוק את שני ילדיהם. למרבה המזל, שניהם לא נפגעו. אבל את אותו הדבר אי אפשר לומר על קרובי משפחתו של חנן.
שניים מתו ושכנים רבים נוספים מאושפזים בבית החולים.
חנן שוהה כעת בבית אחותה במרחק של כ-1.5 ק"מ (מייל אחד) לעת עתה ואינה בטוחה אם היא תחזור הביתה אל הבית בו היא גרה כל חייה.
"אני בן 41", אמר חנן, שעמד מול הבית שבו החלו שלושה פועלים במלאכת התיקונים הארוכה. “נולדתי כאן, גדלתי כאן; התחתנתי כאן וילדתי כאן את הילדים שלי".
גם אמה המנוחה מתה כאן, רק 11 ימים קודם לכן, לדבריה, מבעיה בלבלב.
"מותה הפתיע אותנו", אמרה. "אבל אם היא הייתה בחיים, הפיצוץ היה הורג אותה כי חלקים מהבית נפלו במקום שבו היא ישנה בדרך כלל."
חנן נושא כאב עמוק. בנוסף לאובדן אמה ושני קרוביה הסמוכים, ישראל הרגה גם חלק ממשפחתה בעזה, ממנה אביה.
טראומת הפיצוץ, לדבריה, המעידה על החיג'אב הלבן בראשה, הובילה גם לכך שהיא לבשה רעלה בפעם הראשונה.
"אני מפחדת… אני לא ישנה," היא אמרה. "אני ישן קצת ואז מתעורר. את מה שחייתי אני לא יכול לשכוח".
כמה רחובות מביתם נכנס בעלה חאלד לחנות.
קבוצה של גברים מחליפה סיפורים על השביתה: אבק בכל מקום, סירנות אמבולנס מצלצלות אל שמי הבוקר המוקדמים.
אדם אחד אומר שההתקפה הייתה כל כך חזקה, שהוא חשב שזו רעידת אדמה ונאלץ להיצמד למשקוף.
חאלד אמר שהוא שמע את הטילים מתעופפים מעליו, מחקים את קולם.
לאחר הפיגוע, לדבריו, חנן אסף את חפצי הערך של המשפחה לשמירה, אך הדאגה מכך החווירה לצד הבהלה שחש במהלך השניות הספורות שבין השביתה ועד כשרץ לבדוק את ילדיו.
משהו כזה, הוא אמר, גורם לאחד לשאול הכל. עיניו נצצו מדמעות והגברים האחרים בחנות הביטו בו בעדינות, מחכים.
הוא מתייצב ואמר שבטיחות משפחתו עדיפה על כל דבר אחר, לפני שהוסיף: "כסף מזויף".
"אף אחד לא יודע כלום"
הפסקת האש באה כהקלה לאוכלוסייה לבנונית עייפה. נתניהו נשא נאום שהכריז על העסקה, ואמר כי ישראלים יכולים לחזור לבתיהם בצפון. אך הוא הוסיף כי לא יהסס לפתוח בהתקפות חדשות אם ירגיש שחיזבאללה מהווה איום.
רובם של 3,768 בני אדם שישראל נהרגה מאז אוקטובר 2023 מתו מאז ההסלמה של ישראל וכ-1.2 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם.
אפילו בריחה מההפצצות של ישראל לא הבטיחה ביטחון, כעקורים היו ממוקדים במספר ערים ברחבי לבנון.
רבים מהעקורים ינסו לחזור הביתה לאחר סיום המלחמה – אם בתיהם עדיין עומדים על תילם.
בינתיים, אמרו תושבים לאל-ג'זירה, לאנשים שנשארו בבסטה אין לאן ללכת או שהחליטו שזה עדיין בטוח יותר מאזורים אחרים בלבנון.
מוחמד א-סידאני, בן 27, עמד מחוץ לחנות טלפונים ניידים מול אתר ההפצצה בשבת. הוא אמר שיעזוב רק אם יקבל ויזה להצטרף לאשתו בגרמניה.
"הסתובבנו כבר כל כך הרבה," הוא אמר. "זה יותר טוב מדהיה או בורג' אל-בראג'נה כאן."
סידני התכוון לפרברים הדרומיים של ביירות, שם ההרס המופקר תואר על ידי כמה מומחים כ קוטל אורב.
ואז יש את דרום לבנון, שם לפחות 37 כפרים נהרסו חלקית או מלאה עם הקרקע.
אפילו אם תתרחש הפסקת אש, חלק ניכר מהנזק של המלחמה – לאנשים ולבתיהם – כבר נעשה. למי שיישאר, הם אומרים שהם מעדיפים למות בכבודם מאשר ברחוב.
אבו עלי, סנדלר בן 71, יושב ביום שני בחנות שלו במרחק רחוב מהרחוב ההרוס בבסטה, עבד בסבלנות על מדרסים של מגף.
"אני לא רוצה לחיות מאזור לאזור, אין לי את האמצעים לעשות את זה", הוא אומר. "אני אמות אם לא אעבוד, אני חייב לעבוד."
"לדעתי, אני אגיד בשום מקום (לא בטוח), ישראל תמיד משתנה (יעדים). אולי זה מכה לכאן או לכאן או אחריפיה, או בצבר או במחנות. אף אחד לא יודע כלום."
