אובדן ושכול הם חלק מהחיים, אך עבור ילדים, ההתמודדות עם מוות של אדם קרוב היא משימה מורכבת במיוחד. ילדים חווים אבל בצורה שונה ממבוגרים, והשפעתו עליהם תלויה בגיל, באופי ובסביבה התומכת שסביבם. היכולת להבין ולהכיל את מושג המוות מתפתחת עם השנים, ולכן חשוב שהורים ומבוגרים קרובים ידעו כיצד להנגיש את המידע ולהתמודד עם השאלות והתחושות שמתעוררות בעקבות האובדן.
על הנושא והתשובות לשאלות המורכבות השיבו והתארחו בפודקאסט הבריאות של מעריב ד"ר מרים פינק, מומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ופסיכיאטרית ראשית ולימור בר אפטר, פסיכולוגית קלינית ראשית מלאומית שרותי בריאות מחוז ירושלים.
איך לספר לילדים על מוות?
כאשר מודיעים לילדים על מותו של אדם קרוב, חשוב לדבר בצורה פשוטה, כנה ומותאמת לגיל הילד. לילדים צעירים מומלץ להסביר במילים פשוטות וברורות, תוך שימוש במושגים שהם מבינים. למשל, במקום להתחמק מהנושא, ניתן לומר: "סבא נפטר. הוא מת, וזה אומר שהוא לא יחזור יותר". יש להימנע ממשפטים מעורפלים כמו "הלך לישון לנצח", שעלולים לבלבל ילדים ולגרום להם לחששות מיותרים סביב שינה.
המבוגרים הקרובים לילד – הורים, סבים, או דמות משפחתית מוכרת – צריכים להיות אלה שמודיעים את הבשורה. ילדים זקוקים לאנשים שהם סומכים עליהם כדי להתמודד עם המידע. תהליך ההודעה צריך לכלול מקום לשאלות מצד הילד, תוך מתן הסברים מרגיעים ותחושת ביטחון. כמו כן, מומלץ לחבק את הילד, לשדר אמפתיה ולחזק אותו ברגעים אלה. כאשר המוות פתאומי וטראגי וכאשר ההורים עצמם מוצפים מהבשורה הנוראה כדאי להיות מלווים בדמויות קרובות ואו באנשי מקצוע.
כיצד ילדים תופסים אבל ושכול?
תפיסת המוות משתנה עם הגיל. ילדים בגיל הרך (3–6) מתקשים להבין שמוות הוא מצב סופי. הם עשויים לשאול שאלות חוזרות, כמו "מתי הוא יחזור?" או "למה הוא מת?". בגילים אלה, חשוב להסביר שהמוות הוא סופי ולא הפיך.
בגיל בית הספר (6–12), הילדים מתחילים להבין את סופיות המוות, אך עשויים לבטא רגשות בדרכים מגוונות, כמו התפרצויות זעם, הסתגרות או רגרסיה בהתנהגות (למשל, חזרה למציצת אצבע או פחד משינה לבד). מתבגרים עשויים לחוות אבל דרך תחושות כעס, מרדנות, או להיפך – הסתגרות.
איך לתווך את האבל לילדים?
תיווך האבל לילדים דורש שילוב בין אמפתיה, יצירת יציבות ומתן מקום לעיבוד רגשי. חשוב לספק לילדים שגרה קבועה – שעות קימה, ארוחות משותפות ומסגרת חינוכית – כדי לתת תחושת ביטחון בעולם שהתערער. לצד זאת, יש לאפשר לילד לבטא את רגשותיו בדרכים שמתאימות לו: דיבור, ציור, משחק או הסחת דעת. חשוב לאפשר את כל תווך הרגשות שעלולים לכלול התקפי בכי וכעס לצד רגעים של הומור ושמחה.
אחת הדרכים המועילות היא להציע לילד להשתתף בטקסים משפחתיים, כמו אזכרות או אירועי הנצחה. אלה מסייעים לו לעבד את האבל ולמצוא משמעות בזיכרון האדם שנפטר.
איך מזהים סימני מצוקה?
אבל יכול להתבטא במגוון דרכים, אך ישנם מקרים שבהם התגובה הופכת לפתולוגית ודורשת התערבות מקצועית. אם הילד מפגין אחד או יותר מהסימנים הבאים, ייתכן שהוא זקוק לעזרה מקצועית:
● נסיגה חברתית או הסתגרות מוחלטת.
● פחדים מוגברים (למשל, סיוטים, פחד להישאר לבד).
● ירידה בתפקוד (לימודים, תחביבים).
● התפרצויות זעם קשות או התנהגות סיכון (כמו שוטטות, שימוש בחומרים).
● מחשבות אובדניות.
במקרים אלה, חשוב לפנות לפסיכולוג ילדים או פסיכיאטר לקבלת ייעוץ וטיפול מתאים.
שגרה והחזרה למסגרת
אחת הדרכים המרכזיות לעזור לילדים היא חזרה הדרגתית לשגרה. המסגרת החינוכית ממלאת תפקיד חשוב בתהליך השיקום, שכן היא מספקת יציבות, תחושת שייכות ופעילויות שמסיחות את הדעת מהאבל. עם זאת, יש לאפשר חזרה הדרגתית, בהתחשב בצרכים הרגשיים של הילד וניתן לצפות שיהיו ירידות ועליות בתפקוד לעיתים למשל סביב ימי זיכרון ואירועים משמעותיים.
איך להחזיר את התקווה?
למרות הכאב העמוק, משפחות יכולות למצוא דרכים להחזיר תקווה ומשמעות לחייהן. הנצחת האדם שאבד – דרך כתיבת מכתבים, יצירת אלבומים משפחתיים או השתתפות בפרויקטים לזכרו – יכולה לסייע בהתמודדות עם האובדן. בנוסף, תמיכה משפחתית, חברים קרובים וקהילה יכולים לספק כוח ומשאבים רגשיים.
במהלך תקופת האבל, חשוב לזכור שאין דרך "נכונה" להתאבל. כל ילד ומשפחה מתמודדים בדרכם. התפקיד של המבוגרים הוא ללוות, לתמוך ולספק סביבה בטוחה שבה הילד יוכל לעבד את רגשותיו ולבנות מחדש את תחושת הביטחון בעולם. במעגלי התמיכה השונים חשוב לסייע ולתמוך במי שמתמודד כעת עם אבל ושכול ובאם קיימת מצוקה קשה שכוללת מחשבות אובדניות יש לפנות מיידית בחדר המיון.
חשוב לזכור כי גם למשפחה המורחבת ולקהילה יש תפקיד חשוב בעת משבר ואובדן, הן בהצעות עזרה ותמיכה בילדים והן לתמיכה במבוגרים סביב הילד שגם מתמודדים עם האובדן והשכול. חשוב לפעול ברגישות ולקבל הסכמה ליצירת מערכת תמיכה שתתאים למשפחה כמו עזרה בבית, בסידור וארגון וכמובן באוזן קשבת.
