המלחמה שמתנהלת בין ישראל למשטר האיראני מתרחבת מממד צבאי גרידא – אל חזית מקבילה לא פחות חשובה: חזית התודעה. בשעות האחרונות, הרשתות החברתיות, ובהן פלטפורמות כמו טוויטר, אינסטגרם וטלגרם, מתמלאות בקריאות של גולשים – רבים מהם גולים איראנים או מתנגדי משטר מתוך איראן עצמה שקוראים לישראל לפעול לא רק נגד פרויקט הגרעין, אלא גם נגד סמלי הכוח וההשפעה של השלטון האסלאמי.
המטרה: לערער את יוקרת המשטר דרך פגיעה ממוקדת באותם מבנים שמייצגים בעיני הציבור את הפער בין האליטה לבין העם, את השחיתות, הדיכוי והפומפוזיות של ההנהגה הדתית־פוליטית. הדגש ברוב הקריאות ברור: לא תקיפה כוללת, אלא חכמה "בלי אזרחים, רק מבנים. בלי חפים מפשע, רק סמלי המשטר" נכתב שוב ושוב. הנה הסמלים שזוכים לאזכורים החוזרים ונשנים:
כיכר פלסטין טהראן
כיכר זו הפכה לסמל תעמולתי, מעוטר בפוסטרים ענקיים המשווים את ישראל לנאצים, ובפסל המדמה את האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה. עבור האיראנים המתנגדים למשטר, זוהי פינה בלב הבירה שמייצגת שנאה ותעמולה, ולא סולידריות. פגיעה בפסל או בכרזות תירשם בעיני רבים כמכה ישירה למרכז העצבים של ההסתה הממסדית.
מאוזוליאום חומייני, בית העלמין בהשת־זהרא
מבנה ענק עם כיפות מצופות זהב ואולמות תפילה עצומים, שנבנה לזכר מייסד הרפובליקה האסלאמית. עבור מיליונים, זהו אתר עלייה לרגל; עבור אחרים, סמל לפולחן האישיות ולבזבוז משאבים עצום. חומייני נשא כאן את נאום שובו מגלות ב־1979, ומאז המקום מהווה מוקד פוליטי־דתי.
מפקדות הבסיג' בערים המרכזיות
הבסיג' היא זרוע הדיכוי של משמרות המהפכה, שנטלה חלק מרכזי בפיזור מחאות באמצעות אלימות קשה. אלו אינן רק יחידות ביטחוניות אלא סניפים תודעתיים – מוקדים שמהם נשלחות הוראות להטלת טרור על אזרחים. הפגיעה בהן נתפסת בעיני מתנגדי המשטר כמכה מוסרית לגוף הדיכוי עצמו.
בניין המג'לס: הפרלמנט האיראני
הבניין, שממוקם במתחם מבוצר בבירה, משמש כסמל המוסדי של הרפובליקה האסלאמית. למרות היותו פרלמנט כביכול, בפועל הוא מציית לרצון המנהיג העליון ואינו עצמאי. עבור גולשים רבים מדובר במייצג של דמוקרטיה מזויפת ושל משטר שמתחפש לממלכה חוקתית, אך פועל כאוטוקרטיה הלכתית.
בוניאד מוסטאזעפאן: האימפריה הסודית של חמינאי
לציבור הרחב, בוניאד מוסטאזעפאן מוצגת כ"קרן רווחה" לעניים. בפועל, מדובר באימפריה כלכלית ששייכת למנהיג העליון ומנהלת מאות חברות בת, בנקים, נדל"ן ותעשיות. הקרן איננה כפופה לשום רגולציה כלכלית ומעלימה מידע מהציבור.
היא משמשת כצינור להעברת כספים לפעולות של משמרות המהפכה, למיליציות שיעיות מחוץ לאיראן, ולמימון חיים מפוארים לבכירי המשטר. עבור איראנים, זו הוכחה חיה לפער בין הדיבורים על "מהפכה חברתית" לבין מציאות של עושר מרוכז בידי מעטים.
בניינים של משרדי ממשלה לצנזורה ודיכוי
המשרד הזה אחראי על רישוי עיתונות, חסימת אתרים, איסור סרטים והחרמת ספרים. תחתיו פועלות יחידות שמפקחות על האינטרנט, תוקפות עיתונאים, עוקבות אחרי יוצרים, ואוסרות הופעות מוזיקה לא מורשות. רבים רואים בבניין המשרד סמל לדיכוי התרבות האיראנית.
מגדל מילאד – היומרה מול המציאות
המגדל הגבוה באיראן מתנשא לגובה 435 מטרים, אך מתחת לרושם החיצוני מסתתר סמל לציניות. הוא נבנה על חורבות שכונת עוני ונחשב מונומנט לבזבזנות של המשטר: מרכזים תקשורתיים, אולמות קונגרסים, מלון יוקרה, מסעדות יוקרה – כולם פתוחים רק לעשירי השלטון. גולשים מכנים אותו "המגדל של השחיתות והניתוק מהעם".
משרד המנהיג העליון – 'בית רהברי'
זהו המעון הרשמי, משרד העבודה והפיקוד המרכזי של חמינאי מאז 1989. המקום בו מתקבלות ההחלטות, ממנו נשלחות הפקודות, ושבו מתרכזות סמכויות השלטון. הוא מנותק לחלוטין מהעם, שמור תחת אבטחה כבדה ומקושר לעשרות מערכות ניהול, ריגול ובקרה.
"אם יש מקום אחד שמרכז את הסמליות של המשטר – זהו המקום", כתב גולש איראני בטלגרם.
