(ישראל היום) הקריאות הגיעו במבול כאשר חמאס פלש לישראל ב-7 באוקטובר. נואש, מתחנן, צורח, מצמרר. הם זרמו משדות פתוחים, ממטעי לימון וחוות תפוחי אדמה, מארונות סגורים בחדרי כספות, ממקלטים, מכלי רכב מפוצצי כדורים, מצוותי מגיבים ראשונים שנפצעו, מבסיסים צבאיים, מהשיחים, מהתעלות, מהלב. של הגיהנום עצמו, תחת ירי בלתי פוסק, עמוק בתוך הלהבות.
הם הגיעו גם מהורים מטורפים מדאגות, מילדים שהתייתמו ברגע, מאימא במהלך חטיפתה, מאנשים שנמלטו מהמוות בצורתו האכזרית ביותר עד שזה סוף סוף השיג אותם.
"המוקד הטלפוני של מגן דוד אדום מתהדר בכמה מהטכנולוגיות המתקדמות בעולם, המאפשרות זמני תגובה של עד שלוש שניות גם במצבי לחץ גבוה, ויכולת איתור נפגעים על סמך שיתוף מיקום מהטלפון ממנו הם מתקשרים. מנכ"ל מד"א אלי בין, האחראי על ארגון הרפואה המרכזי בישראל לתגובת חירום.
לדברי בין, "באותו יום, סדרני מד"א לא נתנו רק הדרכה רפואית בטלפון. כפי שניתן לשמוע בשיחות, הם הפעילו שיקול דעת יוצא דופן, חשבו מחוץ לקופסה, ונתנו הוראות מצילות חיים כמו לשתוק ולהתחמש להגנה.
"יתרה מכך, השולחים שמרו על קור רוח וענו לשיחות בשלווה למרות תחושת הכאוס שהשתלטה על המדינה, כדי לספק תחושת ביטחון לאנשים בקצה השני של הקו. מעשיהם הצילו חיים רבים באותו בוקר ארור. ההון האנושי יוצא הדופן והטכנולוגיות המתקדמות במוקד אפשרו הפעלה רציפה ומנעו את קריסת המערכת גם בנפח השיחות יוצא הדופן", אמר בין.
ב-7 באוקטובר פעלו 315 טכנאי רפואת חירום ופרמדיקים ב-101 מוקדי החירום ברחבי הארץ, שענו ל-26,627 קריאות חירום, כך עולה מנתוני מד"א. זמן התגובה הממוצע היה חמש שניות.
קריאות אלו הן עדות מוחשית המשמשת אנדרטה שמיעתית נצחית לזוועות. הנה כמה מהם.
6:29 בבוקר
יעל מגיעה מעט מוקדם למשמרת שבת בבוקר במוקד מד"א. בדרך כלל, שבתות רגועות יותר מימי חול, במיוחד בחג (זו הייתה שמחת תורה), אבל בשבת הזו תפסו אותה הסירנות בחנייה.
היא ממהרת לפתוח תחנה, מצפה לשיחות מישראלים שנפלו בדרכם למקלטים. אבל השיחות המגיעות למוקד החירום 101 באותן דקות שונות והופכות יותר ויותר דרמטיות מרגע לרגע.
"מד"א שלום, זו יעל". בקצה המודאג של הקו עומד אדם המדווח כי ביתו נפגע מרקטה. "אנחנו בדרך, כן, היכנס למקלט."
7:08
חזקי הסדרן עונה לקריאה: "מד"א שלום".
מתקשר: "תשמע, הם ירו עלינו! חבר שלי מת במכונית. שנינו בתעלה. הם יורים כאן. אתה יכול לאתר את הטלפון ולהגיע לכאן איכשהו?"
חזקי: "כן. תישאר איתי על הקו, אחי."
מתקשר: "עזבנו מסיבה ביער, היה מפגש, ירו על המכונית שלנו, חבר שלי מת".
חזקי מבקש מהצעיר המבוהל לפתוח את וואטסאפ וללחוץ על קישור כדי לשלוח את מיקומו. הצעיר מדווח כי בנוסף להרוג במכונית, חברו שלצידו בתעלה פצוע ומדמם מהכתף. הסדרן מורה לו להפעיל לחץ על האזור המדמם.
מתקשר: "אנחנו צריכים אמבולנס עכשיו! לְמַהֵר! יש גם פיצוצים מעלינו".
חזקי: "אני מבין. תגיד לי, יש נפגעים רק במכונית שלך?" הצעיר מדווח על כלי רכב נוספים שנפגעו באזור ומתחנן שיגיע אמבולנס: "בבקשה! איבדתי חבר אחד; אני לא יכול לאבד גם את השני!"
חזקי מבקש מהצעיר להניח מטלית כדי לעצור את הדימום של חברו. "אנחנו לא רוצים לזוז, אנחנו במקום מסוכן", עונה המתקשר. "אתר אותנו, אחי! שלח מסוק."
חזקי בודק אם החבר בהכרה ומסביר למתקשר שעצירת הדימום היא האפשרות היחידה להציל את חייו כרגע. "תהיה אמיתי איתי, כמה זמן בערך (זה ייקח לאמבולנס)?"
חזקי עונה: "אנחנו בדרך אחי. יש מחלקות ניידות לטיפול נמרץ בדרכן אליך”.
ברקע לא מפסיקות להגיע הקריאות. מקיבוץ כפר עזה, מבסיסים שנפגעו בדרום, מכביש 232 ומיישובים נוספים שבהם נפלו רקטות.
"תגיד לו שיפעיל לחץ כדי שלא יאבד דם", אומר חזקי לצעיר שבינתיים מדבר עם חברו: "אחי, אתה בסדר?"
והחבר עונה בקול חלש, "קר לי, אני מתחיל להיכנס להלם". המתקשר אומר לחברו "אני איתך" וצועק לשגר: "אחי, אתה בא?!?"
9:36
"מד"א רון".
צעיר: "אני ב-xxx. יש תוקפים בבית שלי".
רון: "יש לך איפה להסתתר?"
מתקשר: "אני בחדר בטוח."
רון: "זה נעול?"
מתקשר: "כן, כן. אתה יכול לשלוח מישהו דחוף?"
רון: "אני שולח מישהו."
רון מבקש מהמוקדנית למסור לה את הפרטים המדויקים על המיקום. ברקע נשמעות ירי מתקרב מלווה בצעקות.
מתקשר: "יש כאן תוקפים שמנסים לפרוץ את הדלת".
רון: "כרגע אתה שומע שהם פתחו את הדלת?"
מתקשר, לוחש: "כן, הם פתחו את הדלת. הם בבית שלנו צועקים בערבית, 'פתוח! לִפְתוֹחַ!'"
רון: "אתה נשאר מוסתר."
מתקשר: "כמובן, אחי מחזיק את הדלת. אתה יכול לשלוח לפה חיילים?"
רון: "הם בדרך אליך."
מתקשר, לוחש: "האם עלי לשלוח את המיקום שלי? הם פורצים את הדלת. הם מנסים לשבור את המנעול".
ברקע נשמעות דפיקות עזות של התוקפים בדלת.
רון: "יש לך דרך לנעול את המקלט?"
מתקשר: "אין לנו דרך."
רון: "כמה אנשים יש בבית?"
מתקשר: "יש כמה תוקפים בבית, זה לא רק אחד".
רון: "אתה שומע אותם מדברים?"
מתקשר: "אמרו לי 'תפתח, תפתח', הם מנסים לפתוח עם מברג, לשבור את הדלת. בבקשה, שלח מישהו!"
רון: "אנחנו באים אליך. יש לך איפה להסתתר?"
מתקשר: "אנחנו בחדר קטן. אין איפה להתחבא. אם הם ייכנסו, אין לנו דרך…"
רון: "תשמע, למישהו שם יש נשק? תישאר איתי על הקו…"
המתקשר מתאר לרון היכן בדיוק נמצא ביתו, וממשיך: “יש ריח של אבק שריפה. הם שורפים משהו בבית."
באותו רגע נשמע פיצוץ אדיר. "אההההה!!! אהההה!!!! הם זרקו רימון! אני מדמם!!! אני מדמם!!!" ברקע נשמעות יריות וצרחות כאב של המתקשר. “לעזאזל, יש לי דם!!! אַמבּוּלַנס!!! כל הגב שלי דם!!! אההה!!!"
רון מנסה לשמור על קור רוח: "אתה בשכונה xxx? כמה תוקפים יש לך בבית?"
מתקשר: "אין לי מושג. בערך שלוש. הם עדיין כאן."
רון: “אל תדבר בקול רם, דבר בשקט. הם פגעו בך?"
מתקשר: "מאחורה. הם התפוצצו… אההה… שלושה רימונים." המתקשר נאנק מכאב. הנשימה שלו מהירה. "יש לי פצעים בגב התחתון."
רון: "שים שם מגבת. איפה נפגעת מאחור? קח חולצה או מגבת."
דפיקות חזקות נשמעות ברקע. מתקשר: "הם מנסים לפרוץ פנימה עם מתכת. בוא בבקשה! הם מנסים לשבור את החלון! בוא בבקשה!"
שקט יורד. רון מנסה להתקשר למתקשר. "אני איתך על הקו," היא אומרת לו.
מתקשר: "אני לא יכול לראות כלום, אני בתוך החדר. אח שלי איתי."
רון: "יש תוקף בתוך הבית?"
מתקשר: "אני לא יודע. אני חושב שהם ברחו. אני פצוע. הם עדיין בבית. אני צריך עזרה רפואית. אני צריך רופא."
רון: “עד שהאמבולנס יגיע אתה איתי. לגבי הגב שלך, הגב מדמם מפיצוץ או מירי?"
מתקשר: "מפיצוץ. לקחתי מגבת, אני צמוד לקיר. מנסה לעצור את הדימום".
רון: "אתה מסתדר מצוין. מְעוּלֶה."
מתקשר: "כואב".
רון: "יש איתך עוד פצוע בבית?"
מתקשר: "אחי נפצע קל ברגלו. פציעה קלה ברגל ובזרוע. הם מנסים לשבור את דלת חדר הכספות. הם כבר נכנסו לבית. אנא!"
השיחה נמשכת בלחש ופחד. בשלב מסוים, הבית עולה באש. האחים קופצים החוצה. שניהם נרצחו באותו בוקר.
1 בצהריים
ילדה בת 13 מתקשרת מתוך חדר כספת בקיבוץ בארי. אביה לידה, והיא לא בטוחה אם הוא בחיים. הוא פצוע ברגלו ומדמם, מחוסר הכרה. אמה נרצחה, וכך גם אחד האחים שאיתה בבית. הבית חשוך וגם היא פצועה.
יעל והשולח התורן מדריכים אותה.
"באותו יום עברתי נתק", מספרת יעל. "הייתי באזור משלי בתחנה. לא שמעתי שום דבר מסביבי. הרגשתי שאם לא אענה לאדם הזה, אין מישהו אחר שיענה. לא היה לנו הרבה מה לעשות. הבנו שמספיק לספק ביטחון בכל חוסר הוודאות. לגרום להם להבין שיש אדם בצד השני של הקו שמציע תקווה.
"המטרה שלנו הייתה להדריך אותם כיצד להתחבא היטב בשטח, לשלוח מיקום, להציל חיים של מישהו אחר. זה נותן קצת שליטה והשיחה נשמעת אחרת. מאדם בפאניקה שלא יודע מה לעשות לאחד שפתאום מגייס אנשים, מאלתר ולוקח חגורה או סוודר לעשות חוסם עורקים.
"הילדה ההיא, בת ה-13, דיברה בקור רוח מדהים", מספרת יעל. "היא ממש נגעה לליבי. בסופו של דבר, גם השיחה הזו נותקה, בגלל סוללה חלשה. חשבנו שהיא היחידה שנותרה, אבל כמה ימים לאחר מכן הבנו שהיא ואביה, שאיבד רגל, בחיים. זה היה סיפור אחד שהסתיים בטוב, כי הרבה מהשיחות הסתיימו אחרת. היא הייתה כמו קרן אור. משהו לתלות בו תקווה".
פורסם במקור בהוצאת ישראל היום.
