חאן יונס, רצועת עזה, פלסטין – בלב כבד, עיניים חדות וידיים רועדות, חיפש אבו מוחמד גאית' בקפדנות בין שקיות הניילון העבות המשמשות כתכריכים מאולתרים עבור ההרוגים בעזה. בתוך חדר המתים בבית החולים נאצר בעיר חאן יונס שבדרום המדינה, הוא קיווה למצוא עקבות של בנו הנעדר. במקום זאת, הוא נתקל רק בחלקי גופות לא מזוהים ושרידים מקוטעים.
המראה הותיר אותו ממוטט על הקרקע, המום מצער ותשישות. עם זאת, הוא אסף כוח והמשיך בחיפוש אחר כל זכר למוחמד בן ה-17, העביר את הפוקוס שלו מגופות לפריטים אישיים: זוג סנדלים עם פלסטיק צהוב או סוודר כתום, ז'קט שחור, מכנסי אימונית – כל דבר. שיכול להיות שייך לבנו.
"מישהו ראה סנדל טלאי עם סוליה צהובה? בבקשה, אם תמצא את זה, הודע לי", התחנן אבו מוחמד בפני אחרים, שבדומה לו, הגיעו לחדר המתים מוקדם ביום שלישי כדי לחפש את יקיריהם בין שרידים של עשרות גופות כי ההגנה האזרחית הפלסטינית חילצה מתחת להריסות ברפיח, דרומית לחאן יונס בגבול מצרים. דמעות זלגו על פניו כששקע על ברכיו ונשען על הקיר. "אני כבר לא מחפש את הגוף שלו – רק את הסנדל שלו. אתה רואה למה הגענו?" הוא מלמל, תערובת של צער וחוסר אונים בקולו.
א הפסקת האש שנכנסה לתוקף ביום ראשון בין ישראל לחמאס אפשרו למאות אלפי פלסטינים לחזור לבתיהם ההרוסים ברובם ברפיח ובמקומות אחרים ברצועה. הפגזה בלתי פוסקת במשך 15 חודשים הביאה כמעט 2 מיליון פלסטינים בעזה לעקירה, רבים ללא סיכוי להשיב כראוי את גופותיהם של יקיריהם שנספו מתחת להפצצות ולהריסות.
התשתית ההרוסה והכוונה של ישראל לאמבולנסים ולהגנה אזרחית פגעו גם ביכולתם להגיע לאתרים שנפגעו מפצצות.
מוחמד נעדר מאז נובמבר. הוא עזב את מחנה העקורים של המשפחה באל-מוואסי למה שלדבריו יהיה נסיעה מהירה כדי לחלץ חפצים מביתם ברפיח.
הוא מעולם לא חזר.
אבו מוחמד בטוח שבנו נהרג מאש ישראלית או מהפגזות בעת שניסה לחזור הביתה. "הוא רצה להחזיר חלק מהחפצים שלנו ולחזור למחנה. אבל הוא לא החזיר כלום, וגם הוא לא חזר", אמר לאל-ג'זירה.
"כמה עצמות"
בימים שחלפו מאז נסיגה חלקית של הצבא הישראלי מרפיח, צוותי חילוץ וצוות רפואי מקומיים איתרו עשרות שרידים וחלקי גופות, שהועברו לבתי החולים נאצר ואירופה בחאן יונס לצורך זיהוי. עם תפוצת החדשות, משפחות עם אהובים נעדרים נהרו לאתרים אלה, בתקווה למצוא סגירה.
עבור אבו מוחמד, זו הייתה התקווה האחרונה שהיה לו למצוא את בנו.
מאז היום שבו נעלם, אבו מוחמד לא חסך מאמץ בחיפושים אחריו. הוא פנה לצלב האדום, למשרד הבריאות ולכל מי שעשוי לסייע. הוא אפילו חזר לביתו ההרוס ברפיח, מסרק את הריסותיו. "חיפשתי בכל מקום. אמו על סף איבוד עשתונות, ואחיותיו נואשות לתשובות", אמר.
במלחמה נהרגו כ-47,000 בני אדם, לפי משרד הבריאות של עזה. עם זאת, כתב העת הרפואי בעל השם העולמי Lancet צופה שמספר מקרי המוות בפועל יהיה גבוה ב-41 אחוז מאשר האגרה שהוכרזה.
בחודש מאי, הזרוע ההומניטרית של האו"ם, OCHA, אמרה כי יותר מ-10,000 בני אדם נקברו מתחת להריסות בעזה, והוסיפה כי זה עלול לקחת עד שלוש שנים כדי להחזיר את הגופות הללו, בהינתן הכלים המאוד פרימיטיביים בשטח. .
לאחר שעות של סינון בין הריסות ביתו ההרוס ברפיח, פרג' אבו מוחסן שבור לב לא מצא זכר לבנו. בדרכו חזרה לחאן יונס, שם משפחתו עקורה, נתקל בן ה-42 בחלקי גופות ובבגדים קרועים במרחק של כ-200 מטרים מהריסות ביתו – פריטים שזיהה כשייכים לבנו.
"ויתרתי על התקווה למצוא אותו בחיים. תוך כדי הליכה חזרה לחאן יונס לאחר חיפושים כל היום, כף רגלי פגעה בעצמות. הזזתי אותם הצידה וחשפתי בגדים שהיו שייכים לבן שלי – החולצה השחורה שלו, המכנסיים הכחולים ונעלי הספורט שלו. ידעתי שזה הוא", נזכר פרג' בצער. הוא אסף את השרידים בשקית, קבר את מה שיכול והבטיח לחזור לחפש עוד.
"אף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו שכל מה שיישאר לנו ממנו יהיו כמה עצמות," הוא אמר, קולו כבד מצער.
אתגרים של זיהוי
בתוך ומחוץ לחדר המתים בבית החולים נאצר התרחשה סצנה קורעת לב. משפחות נואשות תיארו תכונות פיזיות או לבוש בתקווה לזהות את יקיריהם.
"הבן שלי עבר לאחרונה השתלת שן", אמרה אמא אחת.
אב אחר קרא: "הוא לבש ג'ינס כחול".
אחרים דיברו על גובה, מבנה גוף או פריטים ייחודיים כמו כובע בוקרים או סנדל עם טלאים.
הוסיפו לכאב התוויות הנוקבות שנכתבו על התכריכים: "גולגולת ללא לסת תחתונה", "שברי עצמות", "כלוב צלעות", או "גפיים עליונות ותחתונות". במקום שמות וגילאים, צוותים רפואיים תיעדו את הפרטים שנותרו של פלסטינים שנהרגו על ידי ארטילריה ישראלית כדי לסייע למשפחות לזהות את השרידים. לצד הפתקים הללו היו תיאורים של חפצים אישיים שנמצאו עם השרידים – טבעות, שעונים, נעליים או תעודות זהות פגומות.
היעדר יכולות בדיקת DNA בעזה מקשה משמעותית על מאמצי הזיהוי, הסביר ד"ר אחמד דאהיר, יועץ לרפואה משפטית במשרד הבריאות בעזה, והוסיף כי ישראל הגבילה זמן רב את כניסת ציוד לבדיקת DNA לרצועה. "ללא הטכנולוגיה הזו, גופות רבות נותרות בלתי מזוהות, מה שמותיר משפחות בייסורים תמידיים", אמר.
ד"ר דאהיר תיאר את תהליך הזיהוי: שרידים מוצאים תחילה על ידי צוותי חילוץ, אחר כך נבדקים ומתועדים. פרטים כגון מיקום השחזור, תאריך וכל פריט אישי נרשמים. בהתחשב במצב שבו נמצאו גופות אלה, מומחים לזיהוי פלילי מסתמכים במידה רבה על ראיות נסיבתיות, כגון בגדים או חפצים, כדי להדריך משפחות.
"אנו עוקבים אחר פרוטוקול חוקי על ידי שמירת הגופות עד 48 שעות כדי לאפשר למשפחות הזדמנות לזהות אותן. לאחר מכן, השרידים קבורים על ידי משרד ההקדשות וההגנה האזרחית בבית קברות ייעודי, עם מספרים ורישומים ספציפיים שנשמרו לזיהוי עתידי אפשרי אם ציוד בדיקה יתפנה", אמר ד"ר דריר.
הוא גם ציין כי שליש מהשרידים שהתגלו מרפיח עד כה – כ-150 מקרים – נותרו לא מזוהים.
"המקרים המאתגרים ביותר הם אלה הכוללים שרידים חלקיים: גולגולת, עצמות רגל או שברי כלוב. אלה ממוספרים ומקוטלגים בקפידה, אך ללא בדיקות DNA, זיהוי סופי הוא לרוב בלתי אפשרי", הוסיף.
משפחות בלימבו
המשאבים הפורנזיים הנוכחיים בעזה מוגבלים, כשרק שלושה מומחים זמינים באזור הדרום ואף אחד לא בצפון, הסביר ד"ר דהיר, והוסיף כי המחסור הזה מלחיץ מערכת שכבר מוצפת, במיוחד עם כמות השרידים העצומה שהתאוששה בעקבות התקפות ישראליות.
עבור משפחות כמו זו של אבו מוחמד, חוסר היכולת לאתר או לזהות את יקיריהם מאריך את האבל. "אנחנו רק רוצים לדעת את גורלו", אמר אבו מוחמד. "גם אם כל מה שנשאר מהבן שלי הוא עצם, אנחנו רוצים לקבור אותו ולהיפרד".
צוותי הזיהוי הפלילי מתמודדים עם לחץ גובר, לא רק מצד משפחות אלא גם מהצבר הגובר של שרידים. ד"ר דאהיר הדגיש את הצורך בסיוע בינלאומי. "אנו זקוקים בדחיפות לציוד לבדיקת DNA ולמומחים מאומנים שיעזרו לזהות קורבנות. זה לא רק עניין של סגירה למשפחות – זה צורך הומניטרי", אמר.
ככל שהמאמצים נמשכים, משפחות נאחזות בתקווה, לא משנה כמה קלושה. עבור אבו מוחמד, החיפוש אחר בנו הפך לטקס יומיומי, כזה שהוא לא יכול לנטוש למרות המחיר הרגשי. "איבדתי את הספירה של התכריכים שפתחתי. אני לא יודע אם אי פעם אמצא אותו, אבל אני אמשיך לחפש", אמר.
הטרגדיה של שרידים לא מזוהים מדגישה את המחיר האנושי הרחב יותר של הסכסוך. מעבר למספר ההרוגים המדהים מסתתרת מציאות כואבת לא פחות: משפחות שנותרו בלימבו, מחפשות תשובות בין הריסות חייהן.
עבור רבים, סגירה מרגישה כמו חלום בלתי מושג – כזה שנגנב על ידי מלחמה והיעדר משאבים לתיקון פצעיו.
מאמר זה פורסם בשיתוף עם לְמָשָׁל.
