דמשק, סוריה – בחדר המרוחק ביותר של מרתף בית החולים מוג'טהיד בדמשק, צעיר שברירי עם שיער שחור ככפוף משתופף על הרצפה. הוא מחזיק את פניו בידיו הרועדות כשאנשים נכנסים ויוצאים.
אנשים נכנסים להסתכל עליו, בתקווה שהוא קרוב משפחה האבוד שלהם. כשהם מצליחים לשכנע את האיש להרים את מבטו, פניו לא בוהות בהם, אלא דרכם, עיניו שלוות אך מרוחקות.
רופא צעיר, שביקש להישאר בעילום שם, בדלפק הקבלה אומר: "הם לא מזהים אף אחד.
"הוא זוכר רק את השם שלו, ולפעמים זה השם הלא נכון. אולי זה השם של אחד מחבריו לתא".
הצוות כאן אומר שהאיש עונה בכלא האדום בסדנאיה, הכלא האכזרי והידוע לשמצה מבין בתי הכלא שהפעיל משטרו של נשיא סוריה לשעבר בשאר אל-אסד.
לדברי הרופא, הוא אחד מני רבים שעברו עינויים עד כדי שכחת זהותם.
צוות בית החולים אמר שלפעמים משפחות יגיעו ויטענו לעצור לשעבר כבן משפחה. "לפעמים 10 אנשים שונים מאמינים שאותו מטופל הוא קרוב משפחה שלהם או בנם", אמר. "תכונותיו של אדם משתנות לאחר שהוא נשאר בכלא במשך זמן רב."
עם זאת, מה שקורה לעתים קרובות מדי הוא שהמשפחה תגלה מאוחר יותר שהאדם שהביאו הביתה אינו קרוב משפחה שלהם והם מחזירים אותם לבית החולים כדי שמשפחותיהם האמיתיות יוכלו למצוא אותם. עם זאת, קשה לומר אם לכל זה יש השפעה על העצורים.
תנועותיו של האיש בחדר היו עדינות ואיטיות. הוא מעולם לא היה אלים או תוקפני.
כשדיברו אליו מבקרים או צוות בית החולים, הוא לרוב לא הגיב. לפעמים הוא היה מוציא תשובה של מילה אחת.
לפעמים הוא פשוט היה בוהה בחלל כאילו הוא חולם בהקיץ. בעיקר הוא הניח את ראשו בידיו.
"נספה בעינויים"
כשבשאר אל-אסד ברח מסוריה למוסקבה בשעות המוקדמות של ה-8 בדצמבר, הסתיימו כמעט 54 שנים של שלטון שושלתי אכזרי.
מה שבא לאחר מכן היה שפע של שמחה והקלה ממיליוני סורים במדינה ובתפוצות. אבל עבור רבים, השמחה הזו מתמתנת על ידי כאב. תחת משטר אסד, הם לא יכלו לחפש את יקיריהם הנעדרים. כשאל-אסד נעלם, אנשים יכלו סוף סוף להתחיל לחפש תשובות על יקיריהם האבודים.
משטר אסד עצר או נעלם בכוח לפחות 136,000 בני אדם מאז מרץ 2011, לפי הרשת הסורית לזכויות אדם.
כ-31,000 מהאנשים הללו שוחררו מבתי הכלא, כלומר 105,000 אנשים עדיין נעדרים.
בעוד קברי אחים נחשפים ונחקרים ברחבי הארץ, כולל בפאתי דמשק, משימה אכזרית מרימה את ראשה: להבין מי נמצא שם.
"אני יכול להצהיר בביטחון שרוב האנשים האלה נספו באופן טרגי תחת עינויים", אמר פאדל עבדולגני, מנכ"ל ה-SNHR, לאל-ג'זירה ב-14 בדצמבר, כמעט שבוע לאחר שחרור בתי הכלא של אל-אסד.
זוועות אלה תועדו וידועים במשך שנים, ובכל זאת כמה מדינות ביצעו מהלכים לנרמל את היחסים עם משטר אסד.
כשכוחות האופוזיציה נעו בחלב, בחמה, בחומס ולבסוף בדמשק, הם פתחו את הדלתות לבתי הכלא הידועים לשמצה.
ב-9 בדצמבר בכלא סדנאיהפחות מיומיים לאחר שהלוחמים שחררו את האסירים, אלפי סורים חיפשו במקום כל סימן להיעדרות של יקיריהם.
בדפדוף בארכיונים המאסיביים בכתב יד, מונחים על ידי לא יותר מאשר הלפידים בטלפונים שלהם, אנשים היו נואשים לראות שם שהם זיהו.
אנשים אמרו לאל-ג'זירה כי נערך חיפוש אחר חלקים נסתרים לפי שמועות בכלא. קבוצות של אנשים חבטו על קירות או רצפות או השתמשו במוטות נחושת כדי לחפש פערים במבנה.
הקסדות הלבנות, ההגנה האזרחית של סוריה, ויתרו על החיפושים אחר אסירים נוספים למחרת. הם לא מצאו אסירים נוספים.
רבים בסוריה דיברו על בתי כלא סודיים הפזורים ברחבי המדינה, אם כי לא נמצאו כאלה.
"בניגוד לטענות מסוימות, לא מצאנו עדות לעצורים… בבתי כלא חשאיים", אמר עבדולגני.
'כואב הלב'
עם כל כך הרבה אנשים שעדיין נעדרים, המשימה שלפנינו היא עצומה.
מדינות אחרות התמודדו עם מספר גבוה של נעלמו בעבר, בעיקר סרי לנקה וקולומביה.
ובכל זאת, "לסוריה יש אחוז גבוה יותר של היעלמויות בכפייה ביחס לאוכלוסייתה", אמר עבדולגני.
"אנחנו זקוקים לסיוע בינלאומי ואו"ם, אבל ההנהגה חייבת להיות סורית, במיוחד אלה עם ניסיון, מערכות יחסים ואמינות בחברה הסורית".
בינתיים, מערכת הבריאות של סוריה עושה מה שהיא יכולה.
נאיף חסן, העובד במחלקה לזיהוי פלילי בבית החולים מוג'טהיד, מנהל רישומים בכתב יד של הגופות המגיעות אליהם ומתאם טלפונית עם בתי חולים ומרכזים אחרים.
לדבריו, מוג'טהיד קיבל 36 גופות מבית החולים הרסטה ליד דמשק, ולמרות 20 שנות עבודה בזיהוי פלילי, הוא עדיין בהלם.
הגופות היו במצב נורא, "עם כוויות, סימני עינויים או פצעי כדור", הוא אומר.
"כואב הלב", אמר, "את מה שראינו כאן אי אפשר לתאר, בין עינויים להוצאות להורג… מה שראינו… זה משהו שמעולם לא ראינו".
בחוץ, במקרר חדר המתים של בית החולים, אל-ג'זירה קיבלה הצצה ל-14 גופות שעדיין לא מזוהות, מוטלות בתכריכים הלבנים שלהן כשפניהן החשופות מעוותות בעינויים.
אלפי משפחות מגיעות מדי יום, אומר חסן. הם מסתכלים על הגופות כדי לראות אם קרובי משפחה נעדרים שלהם.
מול בית החולים הגיעו עדנאן חדאיר ושלושה מקרובי משפחתו לחפש חמישה נעדרים, בהם זוג מבני דודיו.
הם הגיעו מדיר עז זור, כמעט 500 ק"מ (310 מייל) צפונית מזרחית לדמשק, כדי למצוא את החמישה הנעדרים, ובית החולים מוג'טהיד לא היה התחנה הראשונה שלהם.
"(הלכנו ל) סדנאיה, סניף אל-חטיב, סניף פלסטין, סניף חיל האוויר, ענף ביטחון צבאי, סניף מז"ה, סניף 87, סניף 227, כולם, יש 100 סניפים בארץ", אומר חדיר.
הם ימשיכו לחפש בדמשק עוד יומיים או שלושה ואז ילכו לחומס, הוא אומר.
"חיכינו, קיווינו שכאשר בתי הכלא ייפתחו סוף סוף, ישוחררו רישומים כדי לדעת מי מת או לא", אומר אחד האנשים עם חדיר.
במקום זאת, ללא כל חדשות לגבי האם יקיריהם חיים או מתים, "כולנו סובלים".
בחזרה למרתף בית החולים, הצעיר השברירי עם אובדן זיכרון יושב בשקט בחדרו ורועד. שתי נשים נכנסות ואחת מתחילה לצעוק, מסתכלת מסביב אחר אחות.
"תראה לי את החזה שלו, בבקשה, תראה לי את החזה שלו", היא קוראת לכל מי שהיה מקשיב. בנה הנעדר עבר פעם ניתוח והותיר צלקת בחזהו.
צעיר אחר בכובע בייסבול לאחור נכנס ועוזר בעדינות לקורבן העינויים לעמוד על רגליו.
הוא מרים בזהירות את חולצתו של האיש כדי לחשוף את חזהו.
שתי הנשים ממלמלות לעצמן כמה מילים ויוצאות בשקט מהחדר.
לא הייתה צלקת.
