מאחורי השמחה והששון של האמריקאים, מסתתר לו מאבק פוליטי חריף בין הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן לנשיא הנבחר דונלד טראמפ – למי מגיע הקרדיט על השגת הסכם הפסקת האש בעזה ושחרור החטופים. זאת, למרות שיתוף פעולה ייחודי בין שתי המפלגות ובין שני הממשלים, היוצא והנכנס, בימים האחרונים שהוביל להשגת ההסכם.
על פי דיווחים בתקשורת האמריקאית, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, עבד בתיאום הדוק עם צוותו של ביידן בימים האחרונים, והיה שותף לפגישות מכריעות בקטאר ובישראל. בדיווחים אלה ציינו גורמים בממשל ביידן כי פגישתו של ויטקוף עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבת האחרונה הייתה קריטית להשלמת העסקה.
טראמפ מיהר לקחת קרדיט על ההסכם וכתב ברשת החברתית שלו "Truth Social", כי "הסכם הפסקת האש האפי הזה יכול היה להתרחש רק בזכות הניצחון ההיסטורי שלנו בנובמבר", קרי בבחירות האחרונות בארצות הברית. "גרמנו לכך שיתמכו בהסכם", אמר ביידן בזמן שהוא לוקח את הקרדיט בחזרה אליו, "והתמיכה האמריקאית בישראל היא שסייעה להחליש משמעותית את חמאס ותומכיו ולייצר את התנאים להסכם הזה".
בנאום זה בבית הלבן ברביעי האחרון, הוסיף ביידן כי הנחה את צוותו לוודא שהם ואנשי טראמפ "מדברים בקול אחד. ככה נוהגים נשיאים אמריקאים". בדרכו חזרה מהפודיום, כאשר נשאל על ידי כתב מי ראוי לקבל את הקרדיט על העסקה – הוא או טראמפ, השיב ביידן בחיוך: "זו בדיחה?", ספק אומר שברור שהתהילה היא לו, ספק הוא מזלזל בשאלה, ואולי (דבר שקרה פעם או פעמיים) – הוא הגיב בצורה משונה לשאלה שנשאל.
על פי גורם דיפלומטי בכיר שצוטט ב"וושינגטון פוסט", האיום של טראמפ כי "הגיהנום יתפרץ במזרח התיכון" אם החטופים לא ישוחררו עד להשבעתו ב-20 בינואר, יחד עם עמדתו המוצהרת של הנשיא הנבחר בעד סיום המלחמה, הפעילו לחץ משמעותי על נתניהו להגיע להסכם.
אם כך, האם העסקה אמורה להיות חלק ממורשתו של טראמפ יותר משל ביידן?
עוד נאמר שם, כי לפי מקורות בממשל האמריקאי, מאחורי הקלעים נעשו הרבה עבודות הכנה אינטנסיביות. מנהל ה-CIA, ויליאם ברנס, ערך 19 ביקורים באזור ובאירופה לצורך פגישות המשא-ומתן, ומזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, ביקר תריסר פעמים במזרח התיכון מאז 7 באוקטובר.
בהודעתו הרשמית נתן ראש-ממשלת ממשלת קטאר, מוחמד בן עבד אלרחמן אל-תאני, קרדיט לשני הצדדים: "ברצוני להודות לשני השליחים שנמצאים כאן איתנו בימים האחרונים", אמר אל-תאני בהתייחסו לברט מקגורק, מנהל המועצה לביטחון לאומי למזרח התיכון של ביידן, ולסטיב ויטקוף, האיש של טראמפ. "הם מילאו תפקיד חיוני כדי שנגיע לרגע זה". להבדיל, באופן דומה פעלו הארגונים יהודיים מרכזיים בארצות הברית, ובהם איפא"ק (AIPAC) ומשפחותיהם האמריקאים של החטופים, בבחרם להודות לשני המנהיגים על חלקם בעסקה.
גם בקרב פוליטיקאים בכירים ישנם קולות שונים ביחס לשאלה מיהו הנשיא שזכאי לתהילה בהשגת העסקה. דניס רוס, שכיהן כבכיר בממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים, אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" כי "נתניהו מרגיש שהוא לא יכול לפעול בניגוד לטראמפ, מה שמעניק לנשיא הנבחר מנוף לחץ ביחסים כבר בתחילת כהונתו השנייה". באופן דומה, טום מלינובסקי, חבר קונגרס דמוקרטי לשעבר, כתב בפלטפורמת X כי "זו הייתה העסקה של ביידן, אבל ככל שאני שונא להודות בכך, הוא לא היה יכול לעשות זאת בלי טראמפ – לא בגלל האיומים התיאטרליים שלו – של טראמפ – כלפי חמאס, אלא בגלל נכונותו לומר לביבי בבוטות שהמלחמה חייבת להסתיים עד ה-20 בינואר". השניים (רוס הדו-מפלגתי, ומלינובסקי מהמחנה הדמוקרטי) סבורים שאת רוב התהילה נכון להעניק לטראמפ.
מנגד, בכירים בממשל ביידן דחו בפני ה"וושינגטון פוסט" את הטענה שטראמפ הוא שהוביל להסכם. דובר מחלקת המדינה של ארצות הברית, מתיו מילר, אמר בתדרוך לעיתונאים: "לא רק שאיני מקבל את זה (שמגיע לטראמפ קרדיט), זה פשוט לא מה שראינו במהלך המשא ומתן".
ג'ון בולטון, שכיהן כיועץ לביטחון לאומי בתקופת טראמפ, הוסיף ל"וול סטריט ג'ורנל" נקודת מבט מעניינת: "אין כמו סוף של נשיאות כדי להגיד שזה דד-ליין אמיתי, ואם אנחנו הולכים לעשות משהו, כדאי שנעשה את זה עכשיו, כי מי יודע מה יקרה אחרי ה-20". דבריו אלה מרמזים שסיום כהונת ביידן הוא שיצר את הלחץ המכריע להשגת העסקה.
עם זאת, ניתוח מעמיק יותר עשוי לגלות תמונה שונה. האמירה "מי יודע מה יקרה אחרי ה-20" מצביעה על כך שהגורם המניע האמיתי היה החשש מהתנהלותו הצפויה של טראמפ לאחר כניסתו לתפקיד, במיוחד לאור איומיו ש-"All hell will open". לפיכך, גם כאן מתברר שהקרדיט העיקרי להשגת העסקה חוזר לטראמפ ולאנשיו, שכן האיום שהוא מייצג, ולא עצם סיום כהונתו של ביידן, הוא שהניע את התהליך. האם בולטון התכוון לרמוז גם לאפשרות זו? אין לדעת. מה שכן, הוא לא דאג להדגיש כי עיקר השבחים בדבר העסקה הם לטראמפ, ולא לביידן.
כך או כך, ברור שמתן קרדיט לנתניהו על ההסכם הוא דבר שלא בנמצא, דבר שעשוי להשפיע במידה כזו או אחרת על המוניטין של נתניהו כמנהיג ב"ליגה אחרת".
