בעודו מתכונן לתפוס מחדש את נשיאות ארצות הברית החודש, דונלד טראמפ החל באופן ספונטני מְאַיֵם להשתלט מחדש גם על תעלת פנמה.
לפי ההודעה האחרונה של הנשיא הנכנס התקפי זעם במדיה החברתית, פנמה "קורעת" את ארה"ב עם עמלות "מגוחכות" כדי להשתמש בנתיב המים הבין-אוקיאני ובצינור העיקרי למסחר עולמי. כפי שטראמפ רואה זאת, התנהגותה של המדינה המרכזית באמריקה מעוררת התנגדות במיוחד "בהכרת הנדיבות יוצאת הדופן שהוענקה לפנמה על ידי ארה"ב".
טראמפ גם טען ללא בסיס שכוחות סינים מפעילים כעת את התעלה. במציאות, כמובן, תעלת פנמה הופעלה בעבר על ידי לא אחרת מאשר ארצות הברית, שבנתה את התעלה בתחילת המאה ה-20 והעבירה את השליטה לפנמה רק ב-1999.
באשר ל"נדיבות יוצאת הדופן" שהוענקה למדינה לכאורה על ידי המעצמה המקומית הידידותית, רק זכור את מה שמכונה "הצבא האמריקני"מבצע Just Cause", שהושק בדצמבר 1989, בזכותו זכתה שכונת אל צ'ורילו הענייה בבירת פנמה של פנמה סיטי לכינוי "הירושימה הקטנה".
עד כמה אלפי אזרחים נהרגו בהפגנה המטורפת של כוח האש, תרגול למלחמה האמריקנית הקרובה בעיראק. מצדו, מנהיג פנמה וחבר ארה"ב לשעבר, מנואל נורייגה, נכנע לכוחות ארה"ב ב-3 בינואר 1990, לאחר שהייתו בשגרירות הוותיקן בפנמה סיטי הופרעה על ידי רשימת השמעה של עינויים מוזיקליים שהתפוצצו מהטנקים האמריקניים שחנו בחוץ. המנגינות הנבחרות כללו את "God Bless the USA" של לי גרינווד ואת "Wanted Dead or Alive" של בון ג'ובי.
נורייגה נשלח למיאמי כדי להתמודד עם סחר בסמים והאשמות אחרות – אל תחשוב על ההיסטוריה הארוכה שלו במשכורת ה-CIA למרות הידע המלא של ארה"ב על פעילות נרקו. הדחתו סללה בינתיים את הדרך למעורבות גדולה בהרבה בסחר הסמים הבינלאומי על ידי המעמד השליט בפנמה.
פשוט תקראו לזה "נדיבות יוצאת דופן".
באשר להתקפי נדיבות מוקדמים יותר, ארה"ב מ-1903 עד 1979 עמדה בראש מושבה דה-פקטו בשם אזור תעלת פנמה, שהקיפה חלק נכבד מהשטח של פנמה ועמדה על פי מערכת של הפרדה גזעית שנמשכה גם לאחר דברים כאלה. בוטלו רשמית בארה"ב עצמה. אזור התעלה אירח גם את כל סוגי הבסיסים הצבאיים של ארה"ב ומתקנים אחרים כמו בית הספר הידוע לשמצה של צבא ארה"ב של אמריקה, בהשתתפות רבים מדיקטטורים ומנהיגי חוליות מוות של אמריקה הלטינית וכן נורייגה עצמו.
ארצות הברית השלימה את בנייתה של תעלת פנמה בשנת 1914 – מפעל שגבה אינספור אלפי חיים ונשענה במידה רבה על עבודה כהה עור ושעבוד של כנופיות. תרגיל בדומיננטיות עולמית ולא ב"נדיבות", בניית התעלה החלה בתקופת שלטונו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט, שהיה אובססיבי לרעיון שנתיב המים הוא "הנתיב החיוני – הכרחי – לייעוד עולמי עבור ארצות הברית של אמריקה", כפי שמציין ההיסטוריון דיוויד מק'קולו בספרו "הנתיב בין הימים: יצירת תעלת פנמה", 1870-1914.
כאשר רוזוולט נכנס לנשיאות ב-1901, פנמה עדיין הייתה שייכת לקולומביה, אך המשא ומתן בין ממשלת קולומביה לארה"ב על התעלה המוצעת התברר כפחות חלק. והוואי: האומה החדשה של פנמה נולדה לפיכך בשנת 1903, מיילדת על ידי רוזוולט ומאוד נרגשת לוותר על נתח מהשטח שלה כמו גם על הריבונות הלאומית לארה"ב.
כפי שניסחו זאת ג'ון וויקס ופיל גונסון בספרם Panama: Made in the USA, המדינה "חצבה מלב אמריקה הלטינית כדי לשרת את המטרות של מעצמה זרה". ועד היום, פנמה נושאת את צלקות הגילוף. כביש בולט אחד של פנמה סיטי עדיין נקרא על שמו של רוזוולט, אם כי שדרת הרביעי של יולי שונה לשמה של שדרת הקדושים לכבוד הקורבנות של מהומות הדגל של ינואר 1964. באותה הזדמנות ספציפית, כוחות ארה"ב הרגו כ-21 בני אדם לאחר שסטודנטים פנמים ניסו להניף את דגלם ליד הדגל האמריקני בבית ספר תיכון באזור התעלה.
כפי שזה קורה, לטראמפ יש קשר משלו לנוף של פנמה סיטי בצורה של דירה יוקרתית על שפת הים שמותגה בעבר כ- Trump Ocean Club International Hotel and Tower ועדיין מכונה באופן מקומי "את טראמפ" למרות ביטול שם משפחתו מהשלט. בשנת 2017, רשת NBC דיווחה כי ארגון טראמפ העניק רישיון לשמו לבניין בן 70 הקומות, שהיה "רצוף בקשרים לכסף סמים ולפשע מאורגן בינלאומי".
עם זאת, זה לא שפנמה היא נושא שאי פעם החזיק את טראמפ ער בלילה. במקום זאת, האיומים הפתאומיים לשקם את תעלת פנמה פשוט משתלבים בגישת "אמריקה תחילה" של הנשיא הנבחר לעורר את קהל המעריצים שלו לכדי דליריום של זכאות מפונפת – הכל בעזרת עלבון הזוי כלפי "נדיבותה" של ארה"ב.
כאילו אמריקה לא הייתה כבר "ראשונה" במונחים של גרימת הרס ברחבי העולם. אבל, היי, כשאתה מעצמת העל האימפריאלית מספר אחת בעולם, אתה יכול לקבל את העוגה שלך ולהיות הקורבן גם כן.
מק'קולו כותב כיצד, בעיצומו של משא ומתן כושל על התעלה בוושינגטון בשנת 1902, הדיפלומט הקולומביאני ד"ר חוסה ויסנטה קונצ'ה ציין את ההערה הבאה לגבי עמיתיו לגרינגו: "הרצון לגרום לעצמם להיראות, כעם, המכבדים ביותר את זכויותיהם של אחרים. מאלץ את האדונים האלה להשתעשע קצת בטרף שלהם לפני שיטרפו אותו, אם כי כשהכל ייאמר ונעשה, הם יעשו זאת בדרך זו או אחרת".
ולמרות שבקושי אפשר להטריד את טראמפ בכבוד, ארה"ב בהחלט לא איבדה את התיאבון שלה להשתעשע בטרף שלה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
