נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע כי הוא מתכוון לדבר "שלום באוקראינה" עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בפגישה אפשרית בריאד, ערב הסעודית. המפגש של שני המנהיגים עשוי להניב תוצאות מסוימות – או להוכיח פלופ מוחלט, כמו כן הפסגה שלהם בהלסינקי בשנת 2018.
אבל מה שחשוב הוא שהפצצה של טראמפ על הודעה העלתה שיחה באירופה על מה לעשות עם בעל ברית לא אמין יותר ויותר. העובדה שנשיא אמריקני יכול להרהר, קל וחומר להשפיע, על הסדר גיאו -פוליטי מפואר באירופה מעל ראשי האירופאים שלחה צמרמורת על עמוד השדרה של רבים, כמו גם הסיכוי להישאר לבד להתמודד עם רוסיה עוינת ואגרסיבית.
נראה כי דיונים כיצד להגיב למצב זה התפצלו לשתי שורות של חשיבה.
האפשרות שהאפשרות הריאליסטית היחידה היא לחבק את ארצות הברית אי פעם חזק יותר בתקווה שנסיגה אסטרטגית לעולם לא מתרחשת. זה מרמז על התעלמות מהתעלולים הרטוריים של טראמפ, ובמידת הצורך, נודדת לאגו בגודל סיביר שלו ועומד בכמה מהדרישות שהוא עושה.
כדי לרצות את נשיא ארה"ב, חלקם הציעו לחתוך מכסים על מכוניות מתוצרת ארה"ב או לרכוש נפחים גדולים יותר של גז טבעי נוזלי מרחבי האוקיאנוס האטלנטי. כולם מסכימים שמדינות אירופה צריכות לבזבז יותר על הגנה, במיוחד על כלי נשק מתוצרת ארה"ב. יש להיטות לעשות זאת, במיוחד באגף המזרחי של האיחוד האירופי; פולין, צ'כיה ורומניה כבר הצטרפו לתור לרכישת ה- F-35, סילון הקרב החדיש של יצרן ההגנה האמריקני, לוקהיד מרטין.
אוקראינה היא גם חברה גאה בקבוצה זו. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי החל לחזר אחרי טראמפ היטב לפני שזכה בבחירות בארה"ב בנובמבר. נראה כי המגרש שלו להעניק לארה"ב גישה למינרלים הביקורתיים של אוקראינה פנה ל"הפוך את אמריקה לגדולה "(MAGA) ונשיא ארה"ב עצמו.
בטח, זלנסקי לא ניתנה ראש בראש הקריאה של נשיא ארה"ב עם פוטין. תחושת הבגידה היא אמיתית. בוועידת הביטחון במינכן בתחילת השבוע, נשיא אוקראינה קרא לאחדות אירופית בהנזפה ברורה של הנאום המחלוק שנשא על ידי סגן נשיא טראמפ, ג'יי.די ואנס.
עם זאת, זלנסקי ימשיך לשדל את טראמפ הכספית הידוע לשמצה, כמו גם את הרפובליקנים הישנים בבית הספר הישן בממשל ארה"ב, כמו גם מזכיר המדינה מרקו רוביו ויועץ הביטחון הלאומי מייק וואלס, על מנת לעצב את עמדת ארה"ב. במינכן נפגש נשיא אוקראינה עם קבוצת סנאטורים רפובליקנים, כולל לינדסי גרהאם, שקראה להאריך את התמיכה בארה"ב בצבא האוקראיני.
נראה כי קהל קרמלין ומגה מאמינים כי לאוקראינים אין סוכנות מועטה ללא סוכנות. אבל שלוש שנות מלחמה מראה אחרת. כדי שהפסקת אש תעבוד, אוקראינה תצטרך לקנות ולהיות נוכחת ליד השולחן – נקודה שזלנסקי הבהירה למדי במינכן.
עם זאת, זה לא סביר שטראמפ יתאים לקייב. התמיכה בקנה מידה הוא כיוון מדיניות שהוא מחבק ובוחרי הבוחרים שלו ממשיכים איתו.
זו הסיבה שיש קו חשיבה שני באירופה הקוראת לסיים את התלות האירופית בארה"ב. תומך ארוך שנים בתפקיד זה הוא נשיא צרפת עמנואל מקרון. בראיון שנערך לאחרונה ל- Financial Times, מקרון חידש את הקוראים לאוטונומיה אסטרטגית בתחומים קריטיים, כמו הגנה וטכנולוגיה. פסגת ה- AI בפריס בתחילת החודש, יחד עם החלטת האיחוד האירופי להעלות התנגדות נוקשה במלחמת תעריף עתידית עם ארה"ב, מצביעים על כך שיש תאוצה בכיוון זה.
מקרון היה גם המנהיג האירופי הראשון שציף את הרעיון לשלוח חיילים אירופאים לאוקראינה. למרות שהוא לא מאמין שחברי האיחוד האירופי ובריטניה היו מסוגלים לשלוח עד 200,000, מספר שהוזכר על ידי זלנסקי, האפשרות, מבחינת צרפת, הוא מאוד על השולחן.
מקרון רואה ביוזמתו של טראמפ הזדמנות לאירופאים "לשרר" ולהפוך לערב ביטחוני. אוקראינה יכולה אפוא להפוך לדרך של אירופה לרלוונטיות הגלובלית.
מה שבטוח, לחזון זה יש הרבה חולשות פוטנציאליות. מקרון הוא פגיע מקומי ומי יצליח אותו בארמון אליזה הוא שאלה ממתינה. גרמניה, ככל הנראה נשלטת על ידי האיחוד הדמוקרטי הנוצרי הימני (CDU) לאחר הבחירות ב -23 בפברואר, אינה כמעט נוצית. האתגר הפופוליסטי לאירופה על -על יכול גם לזרוק חול לגלגלים.
למיליטרי האירופיים אין יכולת והן אמון יתר על המידה בארה"ב. גם תקציבים מתוחים, ומעלים את הדילמה הקלאסית של התותחים-VS-חמאה. בלם החוב של גרמניה, שכנראה ה- CDU לא ששה לבקר מחדש, אינו משפר את המצב. כמו כן הוספה לתמהיל הם חששות ארוכי טווח שקשורים לצמיחת פרודוקטיביות, חדשנות ופיתוח טכנולוגי שהודגשו בדו"ח בספטמבר על ידי נשיא הבנק המרכזי לשעבר מריו דראגי. כל מה שצריך ציפיות מפוכחות שאירופה תוכל לשחק באותה ליגה כמו ארה"ב וסין.
בעוד שהאיחוד האירופי היה נאבק להופיע כמעצמת -על על הבמה העולמית, התלות שלה בארה"ב אינה בר -קיימא. מדיניות "אמריקה הראשונה" של טראמפ תמשיך בהכרח לדחוף את האירופאים יותר ויותר בכיוון המועדף של מקרון. הנסיגה מהארה"ב לפוטין היא שהכללים והמוסכמות הישנים השולטים ביחסים טרנס -אטלנטיים אינם מחזיקים.
אפילו עבור המאמינים המדהים בקשר עם ארה"ב, גידור – גרסה צנועה של אוטונומיה אסטרטגית, בעיקרו של דבר – הפכה לאפשרות היחידה בר -קיימא בטווח הרחוק.
במקום גירושין מלא ופירוק של נאט"ו, גידור מרמז על דחיפה לאחור ומיזוג התנהגות ארה"ב ככל האפשר. או פשוט לנקוט במדיניות עצמאית מבלי להתייחס למה שוושינגטון עשויה לחשוב בנושאים כמו סין, סחר או תקנות של ענף הטכנולוגיה.
סביר להניח שנראה יותר ויותר מזה קדימה, אפילו מעבר למונח של טראמפ.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
