השבוע התקיים באבו-דאבי כנס לדיאלוג מזרח תיכון-אמריקה מטעם MEAD, פורום א-מפלגתי המבקש לקדם דיאלוג בין ארה"ב למדינות המזרח התיכון במטרה לעודד שיתופי פעולה ויציבות אזורית. הכנס, שאורגן על ידי העיתונאי יעקב כץ, כלל בכירים מעולמות הדיפלומטיה, מכוני מחקר, ואנשי תקשורת (עמית סגל למשל) מארה"ב, ישראל ומדינות אחרות באזור.
בין המשתתפים בכנס היו גם אליוט אברמס, דיפלומט אמריקאי לשעבר (תחת ממשלות רייגן, בוש האב והבן) המשמש כיום כעמית בכיר ללימודי המזרח התיכון במועצה ליחסי חוץ ותומאס ניידס, לשעבר שגריר ארה"ב לישראל המשמש כיום כסגן יו"ר בחברת בלקסטון. בתום הכנס, פרסמו השניים טור המבטא את אמונתם העמוקה במחויבותה של ארה"ב למזה"ת, אשר נכון שתהיה מעבר למחלוקות הפנימיות בארה"ב וללא תלות וקשר לדמות לזהות הנשיא של המעצמה האמריקאית.
בכתבה שפורסמה באתר החדשות האמריקאי "הנשיונל" כתבו הדיפלומטיים לשעבר כי "אם היה אי פעם ספק לגבי המעורבות האמריקאית במזרח התיכון הסוער, 79 הימים הראשונים של הממשל החדש של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ אמורים להפיג כל ספקנות בדבר".
לפי השניים, המעורבות האמריקאית במזרח התיכון מתבטאת בשלל דרכים: חיל הים האמריקאי מנהל פעילות קרבית בים האדום, משקיעים מהמפרץ התחייבו להשקיע טריליוני דולרים בתחומי הבינה המלאכותית, האנרגיה והתשתיות בארה"ב ובירה ערבית (אבו דאבי) אירחה משא ומתן דיפלומטי בתיווך אמריקאי בנוגע למלחמה באירופה.
אמנם המתרחש בכנס MEAD אינו פתוח לציבור, אך הכותבים חושפים כי בכירים מממשל טראמפ שהשתתפו בכנס תיארו את המהלך המתוכנן של הנשיא האמריקאי בנגוע למזה"ת. מהלך זה כולל מספר מטרות כגון "לסיים את המלחמה בעזה, להתוות מסלול חדש עם איראן, ולהרחיב את הסכמי אברהם".
כיוון שהטור שפורסם נכתב מאת דיפלומט מהמפלגה הרפובליקאית (אברהמס) יחד עם מי ששימש כשגריר מטעם המפלגה הדמוקרטית (ניידס), אין זה פלא כי ביקשו השניים להדגיש כי ההסכם מינואר בין חמאס לישראל נבע משיתוף פעולה בין ממשל טראמפ הנכנס לממשל ביידן היוצא: "שיתוף הפעולה היה ברור לאורך תקופת המעבר הנשיאותי, כאשר שני הצוותים עבדו בשיתוף פעולה להשגת הסכם הפסקת אש תמורת שחרור חטופים בעזה".
לצד התמונה היפה, הכותבים מתייחסים גם לאתגר שמציבה תדירות חילופי הממשלים בארה"ב בפני מנהיגי האזור: "לאחר כל סבב בחירות בארה"ב מנהיגים ומשקיפים במזרח התיכון שואלים את עצמם – איזו אמריקה תופיע בפעם הזו?". משכך, מציבים הדיפלומטיים את השאלה הפשוטה – "האם יש אפשרות לקונצנזוס אמריקאי מתמשך במדיניות כלפי האזור?".
לדברי אברמס וניידס המענה לשאלה הוא חיובי, אם כי מינימליסטי במידה רבה: "כרפובליקאי וכדמוקרט שעבדו ברמות הגבוהות ביותר בממשל האמריקאי ומשמשים כיושבי ראש כבוד של MEAD, אנו חולקים אמונה עמוקה במחויבות הבלתי ניתנת לערעור של אמריקה לאזור זה. מחויבות זו צריכה להתרחב אל מעבר לפיצול הפוליטי ולזהות הנשיא".
עם זאת, השניים לא פירטו מהי אותה המחויבות והאם היא בהכרח טומנת בתוכה עיקרון המניח כי טובת המזה"ת היא ערך בפני עצמו בעיני ארה"ב ובפרט האם טובת ישראל עדיפה על פני טובתם של מדינות אחרות שבאזור. נדמה כי השניים מניחים שטובת המזה"ת תהיה אחידה באופן שבו שכולם יצאו מורווחים יחדיו, ומכך גם (או בעיקר) ארה"ב.
כך או כך, כמובא בטור, בכנס שהתקיים הדגישו הנציגים האמריקאיים את ציפיותיהם מבעלות ברית אזוריות: "לתרום יותר להגנה וליציבות הדדית, לחזק עוד יותר את הדיפלומטיה האזורית ולהיות שותפה פעילה בצמיחה ובחדשנות האמריקאית בבית, באזור ובעולם כולו".
הכותבים מתארים את תקוותם לגבי המזרח התיכון העתידי כ"מרכז גלובלי ומעצמה של טכנולוגיות מתקדמות, חדשנות אנרגיה, השקעות מכוונות עתיד, ולוגיסטיקה ברמה המתקדמת ביותר". ביחס לכך, היה חשוב לכותבים להבהיר כי "אמריקה רוצה להיות חלק מעתיד משותף זה", זאת ללא תלות לממשלים האמריקאיים השונים, או מחלוקות מפלגתיות אמריקאיות, זאת מתוקף העובדה שלארה"ב "יש יותר מדי היסטוריה, ואינטרסים חיוניים רבים מדי במזרח התיכון".
אברמס וניידס מסכמים: "אמריקה לא יכולה לנטוש או להתעלם מהעולם. במקום זאת, עליה לעבוד יחד עם בעלות ברית אמינות, מוכשרות וחזקות כדי להשיג יעדים משותפים". דברים אלה באים לכאורה על רקע הביקורת ביחס לממשל טראמפ והמחלוקת הקיימת בין אנשיה בנוגע למדיניות "אמריקה תחילה" (America First), המבקשת לצמצם את מעורבותה של ארה"ב בענייני חוץ שאינם קשורים לארצות הברית.
לעומת גישה זו, נדמה שהבכירים משני המחנות הפוליטיים האמריקאיים מבקשים להזכיר כי ארה"ב כבר תקועה בבוץ של המזרח התיכון. אם כך, כדברי הכותבים אין לה ברירה אלא לשפר את המצב באזור ובכך לשפר גם את מצבה שלה בזכות הרווחים העשויים לצמוח ממעורבותה במזרח התיכון.
