בשבוע שעבר ראיתי עזרה נופלת מהשמיים ליד שכונת עזה המרכזית שלי באז-זאווידה. לא ואף אחד משכני לא היה אומץ לרדוף אחרי זה כי ידענו שהרגע שהוא פגע באדמה, יתפרץ קרב. אם הסיוע ישרוד את האוויר, הוא לא היה שורד את הבוזזים.
זו כמעט תמיד אותה סצנה. ירי פורץ את השני שהמטוס מפיל את הקופסאות. כנופיות חמושות כבר מחכות על האדמה, מוכנות לקחת את הסחורה בכוח. מי שיגיע לשם קודם, מי שיורה קודם, גם מסתדר עם האוכל. זה אף פעם לא מי שצריך את זה הכי הרבה.
מאוחר יותר, נראה כי אותן "תיבות עזרה" בשוק בדיר אל-באלה, תוכנם למכירה במחירים מופקעים.
לאחרונה אחי הקטן השתוקק לביסקוויט. ראיתי ביסקוויטים מחבילת סיוע בשוק וביקשתי את המחיר. זה היה 20 שקלים (5 $) לביסקוויט, משהו שלא יכולנו להרשות לעצמנו.
הסיוע צנח מהשמיים לא רק לא מצליח להאכיל את הרעבים, אלא הוא גם הורג אותם. ביום שני פגע במזרן אוויר באוהל לעקורים ו נהרג Uday al-Quraan, חובש העובד בבית החולים Al-Aqsa Martyrs. לפני שבוע נפצעו 11 בני אדם כאשר מזרן נוסף שנקבע אוויר פגע באוהלים בצפון עזה.
בשנה שעברה, באוויר אוויר כושל אחרים, גם אנשים מתו. חָמֵשׁ נהרגו במחנה הפליטים שאטי בעיר עזה כאשר מצנח המזרן לא נפתח; 12 טבעו מנסה להגיע לקופסאות שנשרו לים; שישה נהרגו ב Stampede לאחר שקהל של אנשים מיהר למקום Airdrop.
הרעיון לאוויר -דריפות האחרונות הגיע מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שקרא לעולם לעזור בתהליך. ממשלות רבות בירכו על הרעיון וחלקן הצטרפו למאמץ, כולל ג'ורדן, איחוד האמירויות ומדינות אירופה.
אבל נתניהו יודע היטב שהאוויר לא יפסיק את רעב הפלסטינים, וזו הסיבה שהוא קרא להם במקום לפתוח את מעברי היבשה לעזה ולאפשר לסוכנויות של האו"ם לחלק סיוע בצורה הוגנת ומסודרת, בדיוק כמו שתמיד עשו.
אמנם, יתכן והציבור הגלובלי שולל על כך שמשהו נעשה בקשר לרעב, בתוך עזה, אולם האוויר הזה לא נתפס כפתרון אמיתי או כמחווה הומניטרית. אנו רואים בהם לא יותר מאשר מופע יחסי ציבור – דרך לחפות על פשע שלא הפסיק: להרעיב אוכלוסייה שלמה במצור הדוק על ידי מניעת כניסה של אלפי משאיות בזמן שכמה קופסאות נופלות מהשמיים למצלמות. הכל חלק מאסטרטגיה להרחיב את הרעב ולהקל על הלחץ הבינלאומי על ישראל.
וכך הרעב ממשיך במלוא המהירות. על פי משרד הבריאות של עזה, יותר מ -180 בני אדם מתו מרעב, כולל 92 ילדים.
זה לא רק בעזה ש- AirDrops נתפסים כבלתי יעילים ומסוכנים. באפגניסטן בשנת 2001, עזרה עם Airdropped נארזה באותו אופן כמו פצצות אשכול. האחרון היה טועה בארגזי מזון על ידי ילדים שנהרגו בריצה אחריהם. בסוריה, סיוע באוויר לאזור לאזור נצור לא הגיע לאזרחים הרעבים מכיוון שהוא נפגע או נפל בשטח של ISIL (ISIS).
ידוע כי AirDrops לא עובדים וכאשר קיימות אפשרויות אחרות, אין סיבה להשתמש בהן. האו"ם אמר שוב ושוב שיטה זו אינה יעילה והמסירת הקרקע בטוחה יותר ויותר טובה. משאית יכולה לשאת סיוע פי ארבעה עד עשרה מאשר מצנח. זה גם הרבה יותר זול. אלפי משאיות מחכים בצד המצרי של הגבול, מספיק כדי להאכיל אנשים ולמנוע יותר מקרי מוות מרעב.
ובכל זאת, אנו רואים שוב את המחזה החסוק הזה בעזה. כאן אנו יודעים לא להביט בשמיים בתקווה. לא ניתן לסמוך על אותם שמיים שמפילים פצצות שיפילו אוכל.
"אנושיות עם מצנחים" זו היא עלה תאנה שנפרס כדי לנסות לכסות את הבושה של העולם ואת החלטתו לצפות בשקט ברעב.
עזה לא נמצאת רק במצור על ידי פצצות אלא גם על ידי שקרים, על ידי שותפות, על ידי שפה רכה המכסה טבח עקוב מדם. כל מי ששקט שותק, שמצדיק, שמתייחס לרוצח והקורבן כשווה הוא בן זוג לפשע זה.
ואנחנו, הפלסטינים, איננו רק קורבנות – אנחנו עדים. אנו רואים שהעולם מסרב לפעול, אנו רואים שמדינות ממשיכות לחמש את ישראל, לסחור איתו, לתת לו כיסוי דיפלומטי. אנו רואים שממשלות חושבות על תירוצים מעוררי רחמים שלא להטיל אמברגו – מכיוון שהם מחויבים לעשות על פי החוק הבינלאומי – על מדינה המבצעת רצח עם.
ומחר, כאשר נכתבת ההיסטוריה, היא לא תהיה בשפת הדיפלומטיה עם נקיפות ותירוצים. זה יהיה בשפת העובדות עם שמותיהם של אותם סיבוכים בהרג ההמוני ורעבם של פלסטינים שנכתבו במכתבים ברורים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
