"אני אוהב דייקנות, זו סגולה שלמדתי להעריך", כותב האפיפיור פרנציסקוס בפרק החמישי של האוטוביוגרפיה שלו, שיפורסם ביום שלישי ב-18 שפות, ומוסיף כי הוא רואה בכך "סימן של נימוסים טובים וכבוד, להגיע מיד."
לרוע המזל, כיילוד, כותב פרנסיס, הוא הגיע באיחור של שבוע, מה שחייב פנייה לרופא, שישב על בטנה של אמו והחל "ללחוץ ו'לקפוץ" כדי לגרום ללידה שלו.
"וכך קרה שהגעתי לעולם", כותב פרנסיס.
"תקווה: האוטוביוגרפיה", מאת האפיפיור פרנציסקוס – קובץ בן 320 עמודים של זיכרונות והגיגיו של האפיפיור על הנושאים החברתיים והפוליטיים העיקריים של זמננו, כולל שינויי אקלים, עוני, הגירה, בקרת נשק ומלחמה – מחויב על ידי מו"ל באנגלית, Random House, כ"פרסום היסטורי" ו"ספר הזיכרונות הראשון שפורסם על ידי אפיפיור".
זה לא נכון טכנית. הכבוד הזה שייך לכרוניקות של האפיפיור פיוס השני מהמאה ה-15, "הפרשנויות", תיאור חייו בן 13 ספרים, הנחשב לטקסט מכונן בהומניזם הרנסנס.
פרנציסקוס הוא גם לא האפיפיור הראשון שחלק את סיפור חייו. כקרדינל, יוסף ראצינגר כתב אוטוביוגרפיה שפורסמה ב-1997, שמונה שנים לפני שהפך לאפיפיור בנדיקטוס ה-16, וגם הוא וגם קודמו, יוחנן פאולוס השני, כתבו יחד עם עיתונאים ספרים שהיו הרהורים אישיים ולא מסמכים רשמיים של האפיפיור.
אבל עבור הקוראים, כולל המאמינים הרומאים-קתוליים, "התקווה" משחזר בצורה חיה את העולם הצבעוני שבו גדל חורחה מריו ברגוליו הצעיר – עולם שהיה אוסף של מהגרים ממדינות שונות ודמויות צבעוניות, כולל זונות, "גברת התיקים שלו" דודה, ובני משפחה בלתי נשכחים אחרים.
אנשים שצופים מקרוב בפרנסיס יזהו באוטוביוגרפיה רבות מהשקפותיו מהאנציקליות השונות שלו, מהנאומים השבועיים שלו בוותיקן ומנאומים במהלך מסעותיו. עם זאת, "תקווה", משרטט קו מאירועי הילדות והמפגשים שזיזו את חשיבתו של פרנסיס עד היום.
תמיכתו הבלתי פוסקת של פרנסיס במהגרים, הוא כותב, נובעת מהרקע שלו כבן של מהגרים איטלקים לארגנטינה. הסלידה שלו ממלחמה – "כל מי שעושה מלחמה הוא רשע. אלוהים הוא שלום", הוא כותב ב"תקווה" – מוצא שורש בחוויות המלחמה של סבו במלחמת העולם הראשונה. "נונו תיאר את הזוועה, הכאב, הפחד, חוסר התכלית המנוכר האבסורדי של המלחמה", הוא כותב. חוקר תרופות ביו-רפואי נוטה לשמאל שפגש לפני שנכנס לסמינר "לימד אותי לחשוב – כלומר לחשוב על פוליטיקה".
ישנם זיכרונות אישיים רבים המתוארים בספר: כמורה צעיר המלמד כתיבה יצירתית, כותב פרנסיס, תלמידיו כינו אותו "קארוצ'ה" או "Babyface". הוא נזכר שפעם עזר לחורחה לואיס בורחס כמעט עיוור להתגלח. "הוא היה אגנוסטיקן שדקלם את תפילת האדון בכל לילה כי הוא הבטיח לאמו שהוא יעשה זאת, ומי שתמות עם הטקסים האחרונים."
פרנסיס אינו זר לשיתופי פעולה עיתונאיים. ספר על חייו שנכתב מראיונות שנתן לעיתונאי הארגנטינאי סרג'יו רובין פורסם כשהיה עדיין הקרדינל של בואנוס איירס.
מאז שהוא הפך לאפיפיור, היו עוד כמה: פרנסיס כתב את "תנו לנו לחלום", תיאור בגוף ראשון שבוחן כיצד משבר יכול להיות זרז חיובי לשינוי, במהלך מגיפת הקורונה, עם הביוגרף שלו אוסטן איברי. הספר נכנס לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. בשנה שעברה, "חַיִים," ספר עתיר אנקדוטות שנכתב עם פאביו מרזה רגונה, פורסם ברחבי העולם, וגם נכנס לרשימת ה"טיימס".
"התקווה" הייתה שש שנים בהתהוות ואחד הסודות השמורים ביותר בעולם ההוצאה לאור. במקור, פרנסיס התכוון שהאוטוביוגרפיה תתפרסם לאחר מותו, אך בקיץ שעבר שינה את דעתו כך שהפרסום יחפף עם יובל 2025, שנת הקודש של הכנסייה הקתולית שמתקיימת מדי רבע מאה.
מונדדורי, ההוצאה האיטלקית, הכריזה על יציאתו הקרובה של הספר ביריד הספרים של פרנקפורט בשנה שעברה, מה שעורר התרגשות, לא מעט בקרב הביוגרפים של פרנסיס.
אוטוביוגרפיה הייתה הזדמנות, אמר מר איברני בראיון, "לפרנסיס להיכנס לפרקים בחייו, שעליהם הביוגרפים שלו, כולל אני", העלו השערות, התווכחו "ולפעמים נאבקו לפרש".
אבל בעוד שהוא עשיר באנקדוטות על ילדותו של פרנסיס בבאריו של בואנוס איירס, פרקים שמר איברני תיאר כ"פנינים", הספר אינו מציע תובנה רבה על חייו המאוחרים של פרנסיס מלבד אלה שהם כבר "חומר דחוס היטב".
לדוגמה, פרנסיס מספר מעט על שנותיו בוותיקן. הערתו לפיה "הרפורמה של הקוריה הרומית הייתה התובענית ביותר, ובמשך זמן רב הייתה ההתנגדות הגדולה ביותר לשינוי" אינה מספקת פרטים על המאבקים שהיו מעורבים.
"האפיפיור הוא האפיפיור וזה נהדר שהשתקפויות שלו יארזו מחדש עבור קהל המוני", אמר מר איברני, שהוסיף כי הוא מאמין שהאפיפיור ראה בספרים הללו "כלי בישור". אבל, הוא הוסיף, "התאכזבתי בכנות" לגלות שרוב החומר המקורי נדחק לשנות ילדותו.
אולי הקטע המפורסם ביותר בספר הוא זכרונותיו של פרנסיס מביקורו בעיראק ב-2021, שפורסמו כקטע במגזין הישועי "אמריקה" בדצמבר. פרנסיס כתב שהוא שרד שני ניסיונות התנקשות מסוכלים. המושל לשעבר של נינוה מאוחר יותר הכחיש כי התרחשו אירועים כאלה. הטיימס גם פרסם קטע מהאוטוביוגרפיה בדצמבר, זה על שם להיות אמונה בהומור.
ג'יאן מריה ויאן, עורך ראשי לשעבר של עיתון הוותיקן L'Osservatore Romano, אמר כי הוא מעריך את "הפרטים האישיים הרבים" שהספר הוסיף לביוגרפיה של פרנסיס, אבל הרבה נכתב דרך "משקפיים בגוון ורדים".
פרנסיס כתב את הספר עם מר מוסו, לשעבר מנהל הוצאת מונדדורי שהקים לאחרונה הוצאה לאור עצמאית. הרעיון התגבש בשנת 2019 והעבודה החלה שנה לאחר מכן.
"התכבדתי באמון שלו," אמר מר מוסו. "אני לא חושב שהוא רצה אוטוביוגרפיה כדי לדבר על עצמו, אלא להשתמש בזיכרונות שלו, בסיפורים שלו, כדי לדבר על כולם ולכולם, אפילו רגעים קשים מאוד".
