זה מרגיש מוזר לצער את השף מחמוד.
יש משהו באבל על אדם זר שדן את האני האמיתי שלהם לאפלולית. אני מהסס להתאבל על אח שמעולם לא היה לי, צחוק שמעולם לא שמעתי, סודות שמעולם לא למדתי, ויכוחים וארוחות בוקר שמעולם לא חלקנו. אני מהסס להתאבל על לחיצת היד שלעולם לא אוכל לתת לו, על האכלת אלפים שאולי לא ישרדו, במקום שאולי לא אראה שוב לעולם.
אני מהסס, גם כשהמנוח עמד בפני מוות אכזרי, מוות אפשרי רק בעזה. אני מהסס, אפילו שאני מכיר את אהוביו. אפילו בידיעה שהוא כיבד את משפחתי בשמי, גם כשאני זוכר את הפעמים שעיניו של אחיו נצצו כשדיבר על עבודתם בצפון עזה.
אבל כשהכל נאמר ונעשה, אנחנו יודעים איך זה נגמר. הוא מת שלא בצדק, וכמו חותם גנטי, אנחנו מרגישים איזו צריבה של אזמל ישן בחזה, צריבה של שאלה, השאלה הפלסטינית.
"איך אני יכול להפוך את הקורבן הזה לגיבור? לא לא… איך אני יכול להפוך את הגיבור הזה לקורבן?
האם נוכל לעשות את שניהם?"
כאילו השפה האנגלית היא שמחליטה.
*
לילד, "גיבור" חובש מסכה. אבל לשף מחמוד לא הייתה מסכה. פניו הוצגו מההתחלה. משפחתו נחשפה מההתחלה. הם עדיין כאלה.
למבוגר, "גיבור" לובש מדי צבא ולוקח חיים. השף מחמוד לא עשה דבר מלבד להציל חיים. לא הייתה לו הגנה של הסוואה, אפילו לא רובה. הנשק היחיד שלו היה המצקת שבידו – והנשק הזה הציל אלפים.
איך מישהו מלבד גיבור יכול להתעלות על האומץ של כל הדמויות הללו – בדיוניות או לא – מסוגל להגן על עצמן טוב יותר? האם העולם יבין אי פעם את האנושיות הצרופה של אדם כזה? האם זה אבוד בתרגום?
זה מרגיש כאילו העולם איבד את השטף בשפה שפלסטין שולטת בה ביותר: שפת המעשים. אותה שפה שמחמוד אלמדון הטביע בה את חותמו בשירה העשירה ביותר.
שוב יש את הכוויה. אני מרגיש את משקל נעוריי מבוזבז מחוץ לפלסטין, הרחק מגברים שאף אומה מלבד פלסטין לא תוכל לייצר. הרחק ממשפחות שתחת המשקל המוחץ של רעב בלתי נמנע, אומרות, "לא תודה. אנחנו יצירתיים מכדי להרעיב, זקופים מכדי לעקור מהשורש".
או "אתה יכול להחזיק רובה לראש שלי ולהפשיט אותי לתחתונים, אבל אני מבטיח, לעולם לא תמצא את מה שאתה מחפש. לעולם לא תכבה את הלב שפועם עבור עזה. אתה לא יכול לחטוף אותו לפחדנות, לרושש אותו לתלות, או לטשטש אותו לשתיקה. אני אשאר כאן, לנצח."
ושם הוא נשאר. לָנֶצַח.
*
זה מרגיש מוזר לצער את השף מחמוד.
בהתחלה רציתי שהמילים האלה ירוממו אותו. חשבתי שבגלל זה נשרף לי החזה. אבל זה עדיין בוער, ועכשיו אני מבין: שום דבר מההתרוממות הרוח הזאת לא בשבילי, בשביל משפחת אלמדהון, ואפילו לא בשבילנו הפלסטינים. לא. אני למעשה מרכיב את המילים האלה באנגלית כדי לפנות לאנושיות של המתיישבים שלנו על ידי מיופה כוח, כמו קפסולת חלל שנשלחת בתקווה למצוא חיים מחוץ לכדור הארץ.
פתאום אני מבין את החשיבות של חידוד הטון שלי, ולשמור כל צד רגשי בסוגריים מסודרים, עשר מילים או פחות. (אני שונא את העובדה שאנחנו צריכים למות. אני שונא את העובדה שאנחנו יודעים בדיוק מי ימות ואיך, שאנחנו חוזים את זה על סמך השחתה המוסרית חסרת הגבולות של כוח קולוניזציה ג'נוסייד שהורג עובדי מזון, ששוחט את המשפחות שלנו אחד על ידי אחד כאילו זה כלום אני שונא שאני צריך להיות רהוט ולהגהה את זה, למקרה שמשהו בחוסר עקביות בזרימת הכתיבה שלי לא מצליח לשכנע את הקורא. שווה לעצור את רצח העם.) אני מסתכל על הזמן.
השעה 3 לפנות בוקר, ואחרי ארבע שעות העמדת פנים שמותו של האיש החביב הזה לא הורס אותי, העמדת פנים באמצעות מילים, אני סוף סוף מבינה מהי הכוויה. אנחנו הפלסטינים יודעים מי אנחנו. אנחנו יודעים מהי ישראל. אבל מה שנשאר זה שהעולם יראה את זה.
כעולם, אמרת לנו לסבול את הטרור וההשפלות הקשים ביותר של הכיבוש, מבלי לפנות לאלימות.
אמרת לנו ללמד את ילדינו אהבה ומדעים, גם אם ישראל הפציצה כל בית ספר.
אמרת לנו לשיר ולחייך ולבשל את הסבל שלנו.
אמרת לנו לא להיות קבצנים, וגם לא למות ברעב בשתיקה.
אמרת לנו להתנגד, אבל בלי שום נשק.
לסמוך על "העיניים" שלך כדי להגן עלינו.
השף מחמוד עשה את כל הדברים האלה. והוא נרצח על ידי תקיפת מזל"ט.
האם אנחנו הקורבנות המושלמים שלך עכשיו?
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
