האם ישראל בדרך למלחמת אזרחים?

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הכריז ב-18 ביוני כי לא תהיה מלחמת אזרחים בישראל. עם זאת, ייתכן שהטענה שלו אינה נכונה.

ההצהרה של נתניהו באה על רקע ההפגנות העממיות הגוברת בישראל, במיוחד לאחר המלחמה התפטרויות של כמה שרים בקבינט המלחמה הישראלי, בהם בני גנץ וגדי אייזנקוט, שניהם רמטכ"לים לשעבר בצבא הישראלי.

ההתפטרויות הללו לא בהכרח בודדו את נתניהו, שתמיכתו מגיעה בעיקר מסיעות הימין והימין הקיצוני. אף על פי כן, מהלך זה מדגיש את השסעים המעמיקים בחברה הישראלית, שעלולים להסלים מסערה פוליטית למלחמת אזרחים אפשרית.

אי אפשר להתייחס למחלוקות בישראל באותה צורה כמו קיטובים פוליטיים אחרים השוררים כיום בקרב דמוקרטיות מערביות. קביעה זו אינה קשורה בהכרח לתפיסה הלגיטימית שלפיה ישראל איננה דמוקרטיה ממשית, אלא משום שהמבנה הפוליטי של ישראל הוא ייחודי.

הסיפור התחיל הרבה לפני מלחמת עזה הנוכחית.

בפברואר 2019, מנהיגי שלוש מפלגות ישראליות נוצר קואליציה, כחול לבן, או 'כחול לבן'. שניים ממייסדי כחול לבן, גנץ ומשה יעלון, היו גם אנשי צבא מוערכים בקרב הממסד הצבאי והחברה החזקים במדינה. למרות היחסים האלקטורליים שלהם הצלחות, הם עדיין לא הצליחו להדיח את נתניהו מתפקידו. אז הם יצאו לרחובות.

הוצאת הסכסוך לרחובות תל אביב ושאר ערי ישראל הייתה החלטה שלא התקבלה בקלות ראש. זה בא בעקבות התמוטטות של מוזר קואליציה ממשלתית מרוצף על ידי כל אויביו של נתניהו. היא התאחדה סביב המטרה היחידה של סיום שלטון הימין והימין הקיצוני על המדינה. הכישלון של נפתלי בנט, ראש הקואליציה, היה פשוט הקש האחרון.

המונחים 'ימין' ו'ימין קיצוני' עשויים ליצור רושם שהסכסוך הפוליטי בישראל הוא אידיאולוגי במהותו. אף על פי שהאידיאולוגיה ממלאת תפקיד בפוליטיקה הישראלית, הכעס על נתניהו ובעלי בריתו נובע בעיקר מהתחושה שהימין החדש בישראל מנסה להגדיר מחדש את האופי הפוליטי של המדינה.

אז החל מינואר 2023 מאות אלפי ישראלים הושק הפגנות המוניות חסרות תקדים שנמשכו עד תחילת המלחמה הישראלית בעזה. הדרישה הקולקטיבית הראשונית של המפגינים, הנתמכת על ידי גנץ והמי-מי של הצבא הישראלי והאליטות הליברליות, הייתה למנוע מנתניהו לשנות את מאזני הכוחות הפוליטיים ששלטו בחברה הישראלית ב-75 השנים האחרונות. עם זאת, עם הזמן, הדרישות הפכו לפזמון הקולקטיבי של שינוי המשטר.

למרות שהנושא היה במידה רבה מדובר בתקשורת כקרע פוליטי הנובע מרצונו של נתניהו לדחוק לשוליים את המוסד השיפוטי בישראל מסיבות אישיות, שורשי האירוע, שאיים על מלחמת אזרחיםהיו שונים לגמרי.

הסיפור של מלחמת האזרחים הישראלית הפוטנציאלית הוא ישן כמו מדינת ישראל עצמה, והערותיו האחרונות של נתניהו המצביעות אחרת הן עוד טענה שקרית של ראש הממשלה.

ואכן, ב-16 ביוני, התפרץ נתניהו על גנרלים צבאיים סוררים, הצהרה, "יש לנו מדינה עם צבא ולא צבא עם מדינה". למען האמת, ישראל נוסדה באמצעות מלחמה והתקיימה גם באמצעות מלחמה.

המשמעות היא שלצבא הישראלי היה מלכתחילה מעמד מיוחד בחברה הישראלית, חוזה בלתי כתוב שאפשר לגנרלים בצבא מושב מיוחד ולעיתים מרכזי בקבלת ההחלטות הפוליטית של ישראל. אנשים כמו אריאל שרון, יצחק רבין, אהוד ברק ואחרים, כולל מייסד ישראל, דוד בן גוריון, הגיעו כולם לראש הפוליטיקה הישראלית, כלומר בגלל השתייכותם הצבאית.

אבל נתניהו שינה את כל זה כשהחל לבנות מחדש באופן פעיל את המוסדות הפוליטיים של ישראל כדי לשמור על הצבא השולי וחסר סמכויות פוליטית. בכך הוא הפר את עמוד התווך המרכזי של האיזון המדיני בישראל, החל מ-1948.

עוד לפני שישראל סיימה את המשימה של טיהור אתני העם הפלסטיני במהלך הנכבה, המדינה המתהווה נכנסה כמעט מיד למלחמת אזרחים. בתור בן גוריון הפיקו פקודה בדבר הקמת צבא ההגנה לישראל (צה"ל) ב-26 במאי 1948, נלחמו כמה מיליציות ציוניות, בהן האצ"ל ולח"י – כנופיית שטרן – לשימור מידה של עצמאות מדינית.

זו הייתה תחילתה של מה שמכונה פרשת אלטלנה, כאשר צה"ל שבשליטת ההגנה ניסה לחסום משלוח ימי של נשק בדרכו לאצ"ל, אז בהנהגתו של מנחם בגין, שהפך ב-1967 לראש ממשלת ישראל. . העימות היה קטלני. זה הביא להרג של רבים מחברי האצ"ל, למעצרים המוניים ולהפגזת הספינה עצמה.

ההתייחסות ל פרשת סווינג נשמע לעתים קרובות למדי בדיונים בתקשורת הישראלית בימים אלה, שכן המלחמה הישראלית בעזה מפצלת חברה מחולקת ממילא. החלוקה הזו מאלצת את הצבא לנטוש את האיזון ההיסטורי שהושג בעקבות אותה מלחמת אזרחים זעירה, שיכלה לסיים את עתידה של ישראל כמדינה ימים ספורים לאחר הקמתה.

הסכסוך הפנימי הישראלי על עזה הוא אכן לא רק על עזה, חמאס או חיזבאללה, אלא על עתידה של ישראל עצמה. אם הצבא הישראלי ימצא את עצמו שעיר לעזאזל ל-7 באוקטובר ולמסעות הצבאיים הכושלים שבאו לאחר מכן, הוא יצטרך לבחור בין קבלת הדחיקה לשוליים ללא הגבלת זמן או התנגשות עם המוסד הפוליטי.

מלחמת אזרחים עשויה להפוך לאפשרות ממשית עבור האחרונה להתרחש.

תמונה תכונה | אנשים מוחים נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בירושלים, 27 ביוני 2024. ליאו קוריאה | AP

ד"ר. רמזי בארוד הוא עיתונאי, סופר ועורך The Palestine Chronicle. הוא מחברם של שישה ספרים. ספרו האחרון, בעריכה משותפת עם אילן פפה, הוא 'החזון שלנו לשחרור: מנהיגים ואינטלקטואלים פלסטינים מעורבים מדברים בפה. ספריו האחרים כוללים את 'אבי היה לוחם חופש' ו'האדמה האחרונה'. בארוד הוא עמית מחקר בכיר שאינו תושב במרכז לאסלאם ולעניינים גלובליים (CIGA). האתר שלו הוא www.ramzybaroud.net