כמה מבקרים מצביעים על ניהול כושל בתעשיית המלח כחלק מהסיבה לחוסר היציבות הכלכלית של לה גוואג'ירה.
מ-1941 עד 2002, הממשלה הלאומית הייתה אחראית על מכרות המלח, תחילה דרך בנק הרפובליקה ואחר כך דרך המכון לפיתוח תעשייתי (IFI).
אבל הקהילות הילידים נגעו בשליטה הפדרלית. הם עמדו על זכויותיהם על השטח ובסופו של דבר חתמו על הסכם עם הממשלה ליצירת ישות חדשה בשם משטחי המלח הימיים של מנאור (SAMA).
זה נבנה כשותפות ציבורית-פרטית. הממשלה המוניציפלית של מנאור מחזיקה ב-24% ממניות החברה, בעוד ששלוש אגודות ילידים – Sumain Ichi, Waya Wayuu ו-Asocharma – מנהלות את השאר.
אבל בשני העשורים מאז השתלטה על תעשיית המלח, SAMA התמודדה עם ביקורת על כך שלא הצליחה לייצר רווח, גם לאחר שהעבירה את הניהול שלה למפעיל פרטי, קבוצת ביג.
על פי החלטה משנת 2023 מבית המשפט לחוקה, ל-SAMA יש חוב של יותר מ-5 מיליון דולר. בשנת 2020, עובדים ערכו שביתה שנמשכה יותר מ-600 ימים כדי לדרוש שכר ללא תשלום.
רובינסון ראמוס, נשיא איגוד עובדי המלח של Sintrasales, האשים את SAMA בכך שאינה מייצרת מלח באופן פעיל אלא מסתמכת על העתודות שלה.
"אנחנו דואגים כל יום שהחברה תגיע לנקודה שאינה יכולה לקיים את עצמה", אמר ראמוס. "זה ייצור השפעה כלכלית וחברתית גדולה בעירייה שלנו".
Miguel Epieyu, מנהיג Wayuu שהוא חלק מאגודת Sumain Ichi, ציין אף הוא שהמכונות המשמשות לעיבוד, ניקוי והובלת המלח התקלקלו. המזח המקומי, למשל, קרס.
לדבריו, הבעיות החלו כשהממשלה העבירה את מפעלי המלח לידי SAMA. חלק ניכר מהמכונות הקיימות לא עודכן מאז 2002.
"היה תהליך מעבר כשלא נעשתה תחזוקה לתשתיות הקיימות, כולל מפעל השטיפה והמזח", הסביר מיגל.
"הדבר הנכון לעשות יהיה למסור תעשייה פעילה, לא חבורה של זבל, הריסות ותשתיות מתפרקות".
